אורבן, שהשפעתו חרגה הרבה מעבר לגודלה של הונגריה, היה הנביא והאידאולוג של התפיסה שנתניהו אימץ עם פרוץ חקירותיו, שלפיה דמוקרטיה אינה אלא ממשלה נבחרת. זכויות אדם, חירויות מובטחות, הגנה על מיעוטים, איזונים ובלמים, מערכת משפט עצמאית — כל אלה מוצגים במודל הזה כתחבולות של “אליטות” לשימור כוחן וקשירת ידי “העם”. והתקשורת? כל עוד לא בויתה לטובת השליט, היא בכלל “אויב העם”.
אז מאז חזרתו לשלטון ב-2010, אורבן החליש את עצמאות מערכת המשפט, תקף שומרי סף, שילב בין כוח פוליטי לפטרונות כלכלית, ייבש את השירות הציברי, ובעיקר — טיפח מערכת תקשורת שאינה מצונזרת ישירות אך מיושרת בקפידה. נשמע מוכר?
טראמפ, בנימין נתניהו, רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגת “חוק וצדק” בפולין — כולם אימצו גרסאות שונות של מודל “הדמוקרטיה הבלתי-ליברלית” של אורבן: מתקפות על שומרי הסף בשירות הציבורי, מניפולציות במערכת המשפט, רפורמות סמכותניות, וכמובן ניסיונות להשתלט על התקשורת באמצעות בעלי הון מקורבים. פוטין הצליח כך לבסס דיקטטורה.
מרוב אהדה לכל הטוב הזה, טראמפ שלח לפני כמה ימים את סגנו ואנס להונגריה כדי לתמוך פומבית באורבן (תוך כדי ביקורת על האירופאים שכביכול מתערבים – הרי פשוט אין גבול לחוסר הבושה), ודונלד טראמפ ג’וניור אף הוא צייץ בסוף השבוע בעדו. ואז קרה מה שקרה – והנה עוד דבר מוכר: אורבן הובס לא על ידי ליברל קלאסי, אלא פורש ממפלגתו שמאס בשחיתות ובטירוף. הוא לא ימשול כשמאלן – הוא פשוט כנראה ישאף לממשל תקין ולא ינהל חצר ביזטית, יעשיר מקורבים, יעשה צחוק מדמוקרטיה, ילקק לטראמפ ופוטין וירק לתוך הבאר האירופאי ממנו הוא גם שותה.
אורבן, בדומה לנתניהו, כיהן קדנציה אחת לפני שלושה עשורים ולאחרונה ישב על כיסאו 16 שנה. אבל הוא רק בן 62, צעיר מביבי בכמעט 15 שנה, ואינו עומד למשפט. אולי הוא עוד חושב שיחזור. נתניהו זה סיפור אחר, ואין סיבה להיתמם לגבי מה שעשוי לקרות כאן בחודשים הקרובים. מי שעיניו בראשו צריך להבין שנתניהו, לנוכח מה שראה קורה לאורבן, לא ייגש לבחירות כאל עוד סבב אלא מתוך חרדה קיומית. אין כמעט מהלך שלא יישקל.
צריך לצפות לניסיון לפגוע בהשתתפות של המפלגות הערביות. לא רק דה-לגיטימציה רטורית — שכבר קיימת שנים — אלא צעדים ממשיים שנועדו להוציא אותן מהמשחק. וכאשר בג״ץ יתערב ויבלום מהלך כזה, יש להניח שהתגובה תהיה מתקפה חסרת רסן על בית המשפט כחלק מהעצמת הנרטיב של “אליטות נגד העם” לכדי היסטריה.
צריך לצפות גם לניסיונות להרתיע מצביעים ערבים דרך יצירת מתיחות ואף אלימות בשטח, דרך הסתה, עידוד קיטוב, והבערת מוקדים רגישים —כאלה שעלולים לגרום לחלקים מהציבור הערבי להישאר בבית ביום הבחירות. במקביל, לא ניתן לשלול משחקים סביב עצם קיום הבחירות. ישראל היא מדינה שבה ניתן לייצר — או לפחות למסגר — מצבי חירום במהירות. אם הסקרים ימשיכו להיראות רע, הפיתוי לנסות הכרזה על “מצב מיוחד” יהיה קיים – אולי כשרשרת מהלכים שמייצרים אווירה שבה דחיית בחירות נראית סבירה, אפילו הכרחית.
גם אם הבחירות יתקיימו כסדרן, צפוי מאבק על הלגיטימיות של התוצאה. כל רוב שיישען, אפילו בעקיפין, על מפלגות ערביות יוצג כבלתי סביר מבחינה מוסרית, אם לא יותר מזה. הרעיון שהקול הערבי הוא לגיטימי יעמוד שוב למבחן — והפעם בעוצמה חריגה. ואם גם זה לא יספיק, סביר שנראה ניסיון למסגר מחדש את התוצאות. ניתן יהיה לטעון כי קולות שניתנו למפלגות מעין-ימין שאינן תומכות בנתניהו – למשל, זו של נפתלי בנט – הם למעשה מנדט להמשך שלטונו. זהו עיוות — אך כזה שיהיה מגובה במכונת רעל משומנת.
בתרחיש שבו נתניהו אינו מתמנה מחדש, יש לצפות להסלמה נוספת. התוצאה תוצג כבלתי לגיטימית, המערכת כולה תותקף, וייעשה מאמץ שיטתי לערער את היציבות במדינה. לא מדובר רק במאבק פרלמנטרי, אלא ביצירת תחושת משבר לאומי — אווירה שבה כללי המשחק עצמם מוטלים בספק. השאלה היא רק האם המערכת הישראלית תהיה מוכנה.
מילה אחרונה על התקשורת. סילוקם של טיפוסים כמו אורבן הוא טוב לתקשורת, משום שהפרויקט הפופוליסטי נשען מאז ומתמיד על החלשת האמינות של עיתונות עצמאית. אם אכן זהו סימן לבאות, אם באמת ידעך גל הפופוליזם, ייתכן שנחזור לסביבה בריאה יותר. מדוע זו סביבה בריאה יותר, רק כיוון שעיתונות החופשית יכולה לשגשג? התשובה פשוטה. משום שהתקשורת, בחברה דמוקרטית ושוק חופשי, אינה אויבת העם — היא השתקפות של העם. וכאשר אנו מאפשרים לרודן בהתהוות להשפיל אותה ולגמדה, אנו משפילים ומגמדים את עצמנו.
התרעות פיקוד העורף