"תחזרי לגרמניה": דווקא ביום השואה החלטתי שנמאס לי לשתוק | מיקי לוין

היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. דקת דומיה, צפירה שמפלחת את האוויר, רחובות שקופאים לרגע, ואנשים שמרכינים ראש. אנחנו מבטיחים לעצמנו לא נשכח ולא נסלח. ובמקביל, בעולם שמחוץ לנו, האנטישמיות עדיין חיה, בועטת, לא נעלמה לשום מקום.

ובתוך הרגע הזה, בתוך הזיכרון הקולקטיבי והכאב הלאומי, אני מוצאת את עצמי מתבוננת פנימה.

כי בזמן הצפירה, בתוך השתיקה הזאת, אני שומעת קול אחד. את הקול של סבתא רבתא שלי.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תמיד מחזיר אותי אל הסיפור המשפחתי שלנו. אני נכדה לניצולי שואה משני הצדדים. סבתא שלי הייתה אז אמא צעירה כשנלקחה למחנה ריכוז עם בנה הפעוט בן השנתיים. יום אחד, הנאצים לקחו אותו מזרועותיה בכוח. סבתא רבתא שלי, אמא שלה, הבינה מיד מה עומד לקרות. היא דחפה את סבתא שלי, הצידה ואמרה לה: “אל תדאגי. אני אלך איתו. את תישארי בחיים. את תבני חיים חדשים. יהיו לך עוד ילדים.”

וכך קרה: סבתא רבתא שלי אחזה ביד אחת את הנכד שלה הבן של סבתא שלי, פעוט בן השנתיים וביד השנייה את הבן שלה, האח של סבתא שלי. שלושתם הלכו יחד לעבר הסוף המר, אל תאי הגזים והמשרפות.

הסיפור הזה הוא רק סיפור אחד מתוך סיפורי זוועות שעליהם גדלתי. הם עיצבו אותי. הם הפכו אותי למי שאני היום. זה לא רק עבר רחוק או שיעור היסטוריה , זה חלק מהדם שלי.

ואז אני מסתכלת על התגובות השטנה והשנאה שאני מקבלת ברשתות ,רק כי אני מעזה לבקר את הממשלה או לחשוב אחרת ושונה.

בין התגובות חוזרות אותן מילים : “נאצית”, “נכדה של היטלר”, “תחזרי לגרמניה”. ואני יושבת מול המסך ומזדעזעת  , איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות שדווקא אנחנו, עם שנושא את זיכרון הזוועה על גבו, משתמשים במילים האלה אחד כלפי השני? איך הגענו למצב שבו דעה אחרת הופכת מיד לאויב, ולסיבה להדביק תוויות שמגיעות מהמקום האפל ביותר בהיסטוריה שלנו?

המילים האלה אינן “סתם קללה”. הן לא עוד תגובה בפייסבוק באינסטגרם או בטוויטר. בשבילי, ובשביל מיליוני ישראלים שהם ילדים ונכדים לניצולי שואה, אלה מילים שקשורות לפצע הכי עמוק שיש. להשתמש בהן נגד אדם רק מפני שהוא מבקר את השלטון, זה לא רק עוול. זה חילול של הזיכרון.

ביום השואה אנחנו מרבים לדבר על אנטישמיות. אנחנו זועקים, ובצדק, נגד כל גילוי של שנאה כלפי יהודים בעולם. אנחנו מצפים מהעולם להבין את הכאב שלנו, לכבד את הזיכרון שלנו, להילחם בשנאה שמופנית כלפינו. באנטישמיות שעדיין מתחוללת ברחבי העולם, אבל איך נוכל לדרוש זאת מאחרים, אם אנחנו לא מצליחים לעצור את השנאה האכזרית שבתוכנו? אולי השנה צריך לומר ביושר גם משהו נוסף: אסור לנו להתקומם רק נגד השנאה שמופנית כלפינו מבחוץ, בזמן שאנחנו מתירים לשנאה להשתולל בתוכנו.

כי חברה שמאבדת את היכולת להתווכח בלי לשנוא, לבקר בלי למחוק, ולחלוק בלי להשפיל היא חברה שמתחילה לשכוח את הלקח החשוב ביותר של יום השואה.

אולי ביום הזה, יותר מבכל יום אחר, אנחנו צריכים להביט פנימה.