אירוע בסדר גודל כזה חייב להוליד תפיסת עולם. ואכן, הוא הוליד. אלא שחלק מהלקחים שהשתרשו כאן הם מסוכנים.
אם הלקח שאנו מפיקים הוא שכיוון שהיינו קורבנות כל מה שנעשה עכשיו מוצדק - זה הרסני. לא משום שישראל תדמה לנאצים; ההשוואה הזו מופרכת ומקוממת, כי אין כאן אידאולוגיה של השמדה או מנגנון של רצח תעשייתי. אבל זילות בחיי אדם - כן, זה קיים.
הזליגה אינה נעצרת שם. חברה שמתרגלת לזלזל בחיי אדם של אחרים, בסוף תזלזל גם בחיי בניה. פעם, עצם המחשבה על מבצע קרקעי רחב בעזה - עם מחיר דמים כבד לחיילים - הייתה מעוררת זעזוע עמוק. היום, השיח הציבורי מקבל זאת כמעט כמובן מאליו ומסתפק במשפט אחד: "לא הייתה ברירה". המסר המשתמע הוא: "בכל זאת היה כדאי".
תמיד יש ברירה - גם אם היא בין רע לרע יותר. והחובה המוסרית היא לשאול: האם באמת לא הייתה ברירה? האם נעשה הכול כדי לצמצם את המחיר? האם עצרנו בזמן? אני חושש שהלקח השני שלמדנו הוא שזה בסדר להיות קלגסים. לא טוב בכלל.
אי אפשר לאחוז בשני הקצוות: גם לטעון שלבנון אינה מסוגלת לפעול, וגם לדרוש ש"תשתכנע" לפעול באמצעות הפעלת כוח עליה. זו סתירה טוטאלית המסגירה היעדר מחשבה קוהרנטית של הממשלה.
היעדר הקוהרנטיות הרסנית למעמדה של ישראל בעולם - אבל נראה שלאיש לא אכפת. במסגרת הלקחים השגויים שכולם נגדנו, אין להתנצל ואין מה להסביר, ישראל הפסיקה כמעט לחלוטין לנסות לשכנע את העולם.
יש דרך אחרת. השואה יכולה להוליד לקח מורכב יותר, בוגר יותר. לא רק "לעולם לא עוד" במובן הביטחוני, אלא גם "לעולם לא עוד" במובן המוסרי. לא להפוך לקלגסים. לא לוותר על הניסיון לשכנע, להסביר, להיות חלק מהעולם - גם כשהעולם מאתגר, גם כשהוא לא הוגן. לא לוותר על הרעיון היהודי של תיקון עולם - גם כשהוא קשה.
פעם רצינו להיות "אור לגויים". היום זה נשמע כמעט נאיבי - אבל הפוטנציאל עדיין כאן, בחברה האזרחית, בתרבות, במדע ובחדשנות. האלטרנטיבה - ציניות, בדידות, והתכנסות - היא גם פחות נעימה, וגם אור לאויבים.
התרעות פיקוד העורף