איראן הוכיחה יכולת עמידה צבאית ופוליטית, בניגוד לציפיות לכאורה של ארצות הברית וישראל. במלחמה לא סימטרית, יכולת עמידה כזו מהווה סוג של ניצחון. אולם איראן אינה ארגון טרור כחמאס או חיזבאללה, ולכן הישרדותה כשלעצמה אינה מדד לניצחון. איראן ניהלה פרויקט, שתכליתו לבסס את מעמדה במזרח התיכון, והוא כלל שלוש רגליים: הגרעין, הטילים וארגוני פרוקסי. האם המלחמה קירבה את איראן למטרתה? ספק בדבר.
ההתקפה על איראן לוותה בהסטת כוחות אמריקאיים מהאוקיאנוס השקט באזור מזרח אסיה למזרח התיכון. הסטת הכוחות יכולה אולי להיתפס כניצחון סיני, אך לא כניצחון איראני. החזרת תשומת הלב האמריקאית למזרח התיכון עשויה להגביל את חופש הפעולה של איראן.
אחת התוצאות העקיפות של המלחמה היא הידוק האינטרסים בין ארצות הברית, מדינות המפרץ וערב הסעודית. בשנים הבאות אנו יכולים לצפות להעמקת שיתוף הפעולה בין מדינות אלה, ואולי להצטרפות מדינות אירופיות ואף ישראל למהלך האזורי.
לסטטוס האמריקאי כשחקן אמין יש עלות, ואחד מהעקרונות של טראמפ ושל MAGA הוא שארצות הברית צריכה להפסיק לשאת בעלות. הנשיא בונה לארצות הברית דימוי חדש, של מדינה שאינה חוששת להשתמש בעוצמתה כדי לקדם את האינטרסים שלה, תוך שבירת הכללים.
טראמפ הכניס אותנו לעידן שבו הסדר העולמי אינו מבוסס על הצהרות וכללים, אלא על יחסי כוח. טראמפ מנסה לבנות לעצמו, ובהצלחה לא מבוטלת, דימוי של מנהיג שיש לו יכולות להוציא לפועל פעולות באופן מפתיע, ולעיתים לא פרופורציוני. הדבר בא לידי ביטוי גם בהחלטה לצאת להתקפה וגם בהחלטה לעצור. אנחנו צפויים לראות עוד הכרעות פתאומיות מסוג זה בעתיד.
רחוק הרגע שבו נוכל לומר "מי ניצח". אנו נתונים במהלך עיצוב מחדש של המערכת הבינלאומית. בשנים הבאות אנו צפויים לעוד "סבבים" שבהם תחושת הניצחון תעבור מצד לצד.
התרעות פיקוד העורף