תודה על היין, קליפורניה | רון מיברג

ב-24 במאי 1976 נערכה בפריז טעימת יין עיוורת. היא נחשבה תקדימית, מכיוון שהייתה הפעם הראשונה שבה התחרו יינות צרפת עתירי מוניטין נגד יינות קליפורניה, שהחלו צוברים נוכחות ואוהדים. הטעימה נערכה במלון אינטרקונטיננטל בשאנז אליזה. היזמים היו סטיבן ספארייר, אנגלי בעל חנות יין קטנה בפריז בשם "Caves de la Madeleine", ופטרישיה גאלגר, העוזרת האמריקאית שלו. אף עיתון או גוף תקשורת לא גילה עניין, חוץ מג'ורג' טייבר, כתב "טיים" מגזין, שהיה חברו של ספארייר.

בכירי ענף היין בצרפת, עיתונאים, עורכים, טועמים מקצועיים ובעלי יקבים, תשעה במספר, נבחרו כשופטים. לאף אחד מהם לא היה ספק מי ינצח, והם הגיעו לטעימה חדורי תחושת עליונות שהצרפתים כה מתמחים בה. טעימה עיוורת משמעה שתוויות הבקבוקים יהיו מכוסות והשופטים לא יידעו איזה יין הם שותים. המעט שידעו היה שהיינות האדומים יהיו קברנה סוביניון בסגנון בורדו והלבנים שרדונה בסגנון בורגונדי.

טייבר, שכתב ספר על הטעימה, שם לב שבזמן טעימות היינות הלבנים (רשימת היינות הייתה בידיו) החלו השופטים להתבלבל ולהרגיש שמשהו מוזר קורה. החך החל לתעתע. הם זיהו יינות מקליפורניה כצרפתיים וההפך. הם התווכחו ביניהם בביטחון העצמי של מקצוענים המסרבים להודות שהטעימה אינה מתנהלת כפי שציפו.

ספארייר היה מקצוען אמיתי מסור למשימה. הוא הסתובב ביקבי קליפורניה הנחשבים בנאפה ובסונומה, ובחר את הטובים ביניהם. הוא לא החמיץ יקבים אייקוניים כ־Ridge ו־Chalone, ולעיתים נאלץ לשכנע את הייננים המקומיים שגילו חשדנות מובנת, להניח לו לטעום מהיין שלהם. החריש העמוק של ספארייר, כולל הצורך לחזר על פתחי היקבים, ההפקה המסורבלת של משלוח שני בקבוקים מכל יקב שבחר לפריז וההימור שלקח, הכניסו רוח תזזית לטעימה למרות שאף אחד מהמשתתפים לא הימר על התוצאה. סיפור הטעימה מסופר בסרט חביב בשם "Bottle Shock" עם אלן ריקמן בתפקיד ספארייר וביל פולמן כבעלים של שאטו מונטלנה.

טייבר כתב שקשה היה להפריז בגודל התדהמה כאשר הוכרז על המנצחים על סמך ניקוד השופטים. למקום ראשון ברשימת השרדונה זכה "Chateau Montelena 1973", אחריו יין צרפתי, ובמקום השלישי "Chalone 1973" מקליפורניה. השופטים היו בהלם. זאת הייתה תבוסה גורפת. מעצמת יין עולמית נכנעה לקליפורניה. באדומים ניצח "Stag’s Leap" את "Chateau Mouton Rothchild" ."Ridge" היה במקום הרביעי ואחריו קליפורניים נוספים. הטעימה נגמרה בנוקאאוט. ארבע שנים קודם לכן שרו הרולינג סטונס ב"Sweet Virginia": "תודה לך על היין, קליפורניה, תודה לך על פירותייך המתוקים והמרירים".

במשך שנה מוזרה אחת בשנות ה־90, גרנו בצנטרום של ההדוניזם האמריקאי־יהודי, הלא היא סקרסדייל, ניו יורק. אותה שנה הפכה אותנו לצוררי ילדינו אבל הרעיפה עלינו מנעמים; גם בשל העובדה שאכלנו במסעדות המובחרות של מדריך "זאגאט" והקרבה לזכי'ס, אחת מחנויות היין המובחרות באמריקה. וכמובן הקרבה למוקדי תרבות, מוזיאונים והופעות. חשוב לאזן את התמונה: באותה שנה שקעתי בדיכאון קליני (לך תבין), והילדים איימו עלינו שכדאי לנו לא לעצום עין מפני נקמת ילד קטן.

בצר לי, הטבעתי את יגוני בזכי'ס. לא הייתי אלכוהוליסט; את הבכורה נטלה התמכרות קשה למשככי כאבים שהגיעה לשיאה, בעיקר משום שבאותן שנים נהגו רופאים אמריקאים למכור נרקוטיקה על המשקל. אתה סובל ממיגרנות? קח 100 כדורים. זה היה נהדר ונורא כאחד, משום שלא היה להם עדיין מושג על ההתמכרות ההרסנית שחברות התרופות הסתירו מהם. לזכי'ס הלכתי כדי להתעמק ביינות קליפורניה שאליהם פיתחתי חיבה גדולה. בהתחלה זכיתי למבטי בוז מהזבנים היהירים עם הז'רגון האונולוגי המתנשא, אבל אחרי שהוכחתי את כוח הקנייה שלי (הקצבתי 100 דולר לשבוע), אמרו לי בוקר טוב.

בזכי'ס קניתי ושתיתי את היינות הטובים בחיי. אלו היו ימי גדולתם של ג'וזף פלפס, שייפר, רידג', מונדאבי, ברינג'ר, קיימוס, BV ואחרים; בקבוק ממוצע עלה כבר אז 30 דולר. היום איני יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה, מה גם שהם עולים פי שלושה וארבעה. כך חולף תזרים מזומנים. ניהלתי רישום וניקוד של היינות שטעמתי. חבל שאינני זוכר איפה רשמתי אותו. אלה היו ימים של חליצת פקקים בולמוסית וגרגור יינות נאפה הטובים ביותר. אלמלא האופן העיוור והכפייתי שבו התמכרו היפנים ליינות קליפורניה, ודאי הייתי טועם יותר. זה לא היה נדיר לגלות מדפים יתומים שתכולתם נשאבה לטוקיו.

אחד משכנינו בצנטרום הדקדנטי היה יוני גולני, גיסו המיליונר של אמנון דנקנר. הוא היה בן גילי; שנינו למדנו באותה עת בסן פרנסיסקו; אני קולנוע והוא ממון. הוא גם היה בעל אות המופת או העוז ממלחמת יום הכיפורים. אינני יודע מספיק על עומק כיסיו כדי לומר כמה עשיר הוא היה. אבל אם מרתף היין שלו מתחת לאחוזתו רחבת הידיים היה אינדיקציה, אנחנו מדברים על יהודי כבד. אילו נגזר עליי לבחור חלל אפל להעביר בו את ימות הקיץ הלוהטים, הייתי שמח להתאשפז במרתפו. המרתף הזה, עם ריח הטחב האציל הספוג בקירותיו והארומה המשכרת של יין שכבר בימי מלחמת העולם השנייה היה בגיל העמידה, הצליח לגרום לי למנה הגונה של רחמים עצמיים. גולני, כעיקרון קדוש, לא פתח בקבוק בן פחות מ־20. יכול להיות שמאז זה עלה ל־30.

על "בני גולני המופלאים" שמעתי מדנקנר, שהקדיש להם את אחד מספריו. הוא היה בסקרסדייל ביום הולדת של אב המשפחה ושתה בארוחה אחת מה שהבריות לא שותים כל חייהם. באותם ימים הקמתי וערכתי מוסף אוכל ב"חדשות". בקשתי מידידי הגוץ שיכתוב חוויות מאותה כירה מיתולוגית.

"שתינו בקבוקים בני 18 שנה כדי להיווכח כי הטענות בדבר החשש שיינות קליפורניה אינם מתיישנים היטב טענות הבל המה", כתב דנקנר. "אחר כך שתינו שני בקבוקי מגנום של 'שאטו לאטור' 1966, יין הנחשב לטוב שביינות צרפת. מצב הרוח היה מרומם והיינו מוכנים ליין הבא, 'שאטו לאפיט' 1959. קריאות התפעלות בקעו מפי כל. ביד רוטטת נמזג לנו 'הו בריון', אף הוא מבציר 1959, ומיד בא אל נחירינו ניחוח תאנה וריח אדמה תחוחה. את סיבוב היינות המתוקים פתחנו עם סוטרן, 'שאטו ד'יקם' 1955, בעל צבע ענברי חיוור. עכשיו הוצב על השולחן בקבוק גרמני ארוך צוואר, 'טרוקן' שנת 1921, שהייתה שנת הבציר הגדולה של היינות הגרמניים המתוקים. מיד הוצב יין 'טוקאי אסו' משנת 1868, שנרכש על ידי הוד מעלתו ג'רלד הולר, שגריר בריטניה בהונגריה בשנים 1922־1924. שתינו 'אסנציה' משנת 1889, שהלם בנו בכוחו ובריכוזו הנוקב. גולת הכותרת היה בקבוק 'טוקאי אסנציה' מבציר 1736. הגולה של גולת הכותרת היה קוניאק מבציר 1811, שאחיו עלו על שולחנו של נפוליאון בונפרטה בשובו מובס ממסעו ברוסיה". בחשבון לא מחייב שעשינו, הסתבר שהעלות הנוזלית המשוערת של אותו ערב, הייתה 15 אלף דולר.

דנקנר היה בדאי וגוזמאי ידוע, וכמובן שחשדתי בו כהוגן. פחות בתיאור היינות וגילם, ויותר בייחוס הפרטני שלהם שדקלם ללא היסוס. כל חשדותיי התפוגגו כלא היו בשנה שבה הייתי שכנו של גולני בסקרסדייל ויצא לי ללגום ממרתפו בעצמי. גם צילום הבקבוקים הריקים בשורה, ככיתת רובאים המחכה לפקודה "אש!", היה ראיה משכנעת.

כאשר הציע לי גולני להצטרף אליו למכירה הפומבית הרבע שנתית של יינות עיליים, שותפות בין בית המכירות כריסטי'ס וזכי'ס, חנות היין שלנו והחור שבו נעלם כספנו, קפצתי בשמחה על העגלה. יחד סרנו למנהטן ביום קריר, פריך ושטוף שמש.

כריסטי'ס הוא המקום שבו זוכים בני תמותה להכניס לפרופורציה את הישגיהם בחיים. איפה שאתה מביט, כל כיסא של לואי ה־14 שעליו אתה שם עין, מייצג משכורת חודשית של מנהל בכיר במשק. האולם שבו נערכה המכירה הפומבית, שאליו הגענו כשזו כבר הייתה בעיצומה (זה מה שמאפיין מיליונרים; הם יכולים לאחר ולא להפסיד כלום), היה מאוכלס באמריקאים עתירי ממון ותפוחי ארנקים, שבאותה שבת בחרו לבוא כשהם לבושים במלתחת ראלף לורן שלהם; ג'ינס, סניקרס, חולצת פולו וסוודר קשור ברישול ספורטיבי על צווארם, מראה שייצג את רצונם להתחפש פעם בשבוע לאנשים מן היישוב, שאינם מהשכונות השריריות בעיר או מאלה שאת בתיהם הלבנים האוקיינוס מלחך. דאווין העממיקו הזה התפוגג כאשר החלו להרים את ידיהם ולנכס לעצמם, תוך כדי תחרות מחויכת עם כספו של הזולת, ארגזי יין שמחיריהם נעו בסביבה דלילת החמצן של 10,000 דולר ומעלה.

את המכירה ניהלו מעל דוכן עץ שלושה כרוזים שהתחלפו בסבב. הבכיר ביניהם, בריטי הנחשב הטוב בתחומו, שידר את הסנוביות המאנפפת במפגש המיוחם בין כסף והתענוגות שהוא קונה. הקטלוג השמן הכיל אלפי פריטים. כל פריט ייצג "חלקה" (lot), אוספים של יינות צרפתיים, איטלקיים וקליפורניים, עם פירוט מדוקדק של מקורם; כל אותם שמות מוכרים כמו שאטו פטרוס, שאטו ד'יקם, שאטו לאטור, שאטו לאפיט, שאטו רוטשילד ושאטואים נוספים שאזכור שמם מצמרר את גוו של חובב יין מצוי.

אנשי המכירות של זכי'ס איישו סוללה של טלפונים שמעברם השני ניתנו להם הוראות רכישה מופרעות בשאפתנותן. רוב היינות המשובחים נמכרו בהרבה מעל ההערכה הגבוהה. כל פעם שעלה יין מופלא על הפודיום, גילה הכרוז כי בידו הצעת מחיר היסטרית מקונה אלמוני. מה שנשאר לעשירים המצויים באולם, היה להציע מחיר גבוה יותר, כלומר למכור מניות, או להרכין את ראשם בתוגה תבוסתנית ולקוות להצליח ביין הבא.

בזמן הנסיעה מסקרסדייל למנהטן, מסרב לצאת פראייר, סימנתי בקטלוג כמה "חלקות" של יינות קליפורניה מבצירים טובים שמחירם נראה סביר; בהישג יד למי שהתרגל לרעיון שלאחד מילדיו לא יהיה כסף לקולג'. לאו דווקא מציאה, אבל דרך להניח יד על יין בן 20 שנה הראוי לשתייה כבר עכשיו. הטלתי על גולני להרים את ידו; רק מי שכריסטי'ס בדקו את חוסנו הכלכלי לשביעות רצונם יכול היה להשתתף. מהמהירות המטורפת שבה דהרה המכירה ורמת המחירים, הבנתי שיין לא ייצא לי מזה, לכן התמכרתי לפנטזיה של שתיית יינות שנרכשו בידי אחרים.

דעה רווחת, ויש בה צדק מסוים, היא ששיחה על יין והשימוש המוגבר במונחים המבקשים לתאר את טיבו וניחוחו, וכמובן הטרואר המשומש עד זרא, היא מייגעת וטרחנית, שלא לומר מתנשאת ויהירה. אפשר לאהוב יין רק על ידי שתייתו; לא חייבים לתנות איתו אהבים. אבל כאשר אתה רואה את היינות הטובים בעולם חולפים מול עיניך בדרכם למרתפים של מיליונרים יפנים או קברניטי יאכטות מקומיים, זאת אינה קסנופוביה אלא שיברון לב.

שישה בקבוקי מגנום (כפול בגודלו מבקבוק רגיל) של "שאטו לה מיסון הו בריון" 1941, נמכרו ב־22 אלף דולר; שישה מגנומים של "שאטו לאפיט" 1933 נמכרו ב־11 אלף דולר; תריסר בקבוקים (750 ס"ל) שבאל בלאן 1947 נמכרו ב־10,000 דולר וכן הלאה. הרכישה המופרעת ביותר הייתה של תריסר "מוטון רוטשילד" 1943, שנרכשו ב־72 אלף דולר.

זה היה בוקר מאלף. באותה הזדמנות חגיגית התוודעתי לבקבוק האימתני הנקרא ירובעם, ולבקבוק בגודל של ילד בן 10 הנקרא מתושלח. יש גם ענק אדום ששמו "אימפריאל"; כדי לפתוח ולשתות אותו זקוקים למנוף ולפורום של קבינט רחב כולל סגני שרים. בקטלוג טרחו לציין את מפלס היין ב"אימפריאל", את מצב התווית ואת מקור היין. למשל: "אוסף זה נלקח ממרתפו של ג'נטלמן מווירג'יניה, שבו אוחסן בתנאים אופטימליים". כריסטי'ס, אגב, אינה אחראית לאיכות היין ולנזקים שנגרמו לו במהלך חייו. לא מן הנמנע שחלק מהרכישות התגלו כחומץ בן יין ממקור משובח. גולני הסביר לי שזה סיכון מחושב.

בהפסקת הצהריים הייתי כבר די מטושטש. הקונים היו כה נחושים, שהפסקת הצהריים בת עשר הדקות נראתה להם כהתערבות ברוטלית בסדר יומם ההישגי. מה שלא הפריע להם להסתער על הכריכים המשובחים ממוצא איטלקי ועל כוסות השמפניה הזהובה מבית פרייה־ז'ואה.

זה היה יום לא מספק מבחינת גולני. המחירים שסימן לעצמו בקטלוג ליד היינות שעניינו אותו, נדרסו תוך שניות. פעם או פעמיים הרים את ידו עם המספר, העלה את המחיר עד שפרש באנחה. "זה ממש מופרע", אמר, "יש לי ארגזים רבים של היין הזה". על שאטו ד'יקם משנת לידתה של אשתו, הוא לא ויתר. זאת אהבה בעיניי. הוא נותר נחוש במרוץ עד שניצח.

הפתעה של הבוקר קרתה כאשר הלכתי לשירותים. בפזרנות של ישראלי גאוותן שאינו רוצה להישאר מאחור, סימנתי 11 בקבוקים, קברנה סוביניון של רוברט מונדאבי מהשנים 1973 ו־1974. זה היה ספורטיבי מצידי. הגבלתי את עצמי ל־550 דולר. כאשר חזרתי חייך אליי גולני. "ברכותיי", אמר, "אתה הבעלים של בציר טוב של מונדאבי. תוך כמה שנים יהיה היין ראוי לשתייה". שכח מזה, אמרתי לו, אני מתכוון לשתות את היין מיד כשיימסר לידי ולפני שכריסטי'ס יגלו שמנהל הבנק בישראל אינו רואה את הרכישה בעין יפה.

אבל זה לא הסתייע. צריך להבין את האופן המסוים מאוד שבו חושבים מיליונרים. מה מבדיל ביניהם לאנשים שחיים משכר סופרים בעיתון. את החירויות שהם לוקחים עם מה שלא שלהם אבל נמצא ברשותם. באותם ימים היינו בתנועה, מפה לשם, והיה זה אך טבעי (אם כי לא בדיעבד) להפקיד את רשימת ה־11 שלי במרתף היינות המפואר של גולני, שבו נחשב המונדאבי שלי כיין עבדת לבן. הוא התנדב לשמור אותם עד שאחזור לקחת את היין.

כאשר חזרתי ורציתי לפתוח בקבוק אחד במטבח המפואר שלו, הוא ענה כי נאלץ לשתות את כל היין. הוא לא היה מלא חרטה חלילה, אלא גאה בשיקול הדעת שלו. רתחתי. מה אתה מחייך? רגזתי, מה הסיפור שלך? הוא הסביר לי שבאור נכון נראה לו היין מפוקפק. אולי לא מקולקל, אבל קרוב מדי לשיאו. לכן לא הייתה לו ברירה אלא לשתות את כולם, שהיו נהדרים אגב. "אני חייב לך 11 בקבוקים לא פחות טובים", אמר. "הנה, בוא נפתח 'BV' אחד". זה היה בערך הכל. לא טעמתי את המונדאבי שקניתי ולא קיבלתי תמורה כמותית ואיכותית הולמת.

דנקנר המליץ לי לא להיות קטנוני ולא לעשות עניין. "חסרים יינות טובים?", אמר. לא סלחתי עד היום. בעיקר משום שהיין עלה לי כפול: 1,100 דולר ולא 550 כפי שהקצבתי. זה מסכם את דעתי על מיליונרים. אלה שמציתים לך סיגר קובני ומכייסים לך את היין.

השבוע, 50 שנה אחרי הטעימה בפריז, רציתי לשתות את השרדונה של שאטו מונטלנה המנצח. היין עלה 74 דולר, הרבה מעבר להישג ידי השגרתי. אבל השרדונה - בלי להשתמש בכל המונחים המקובלים - היה אחלה.