תלמידי תיכון עסוקים לצד לימודיהם בעיצוב זהותם, ובגיל 18 החברה מזמינה אותם להצביע ומגייסת אותם לצבא. יש החושבים כי בדומה לאדם, גם לעם יש זהות. הוא מתפתח מילדות לבגרות, ומגבש לאורך הדורות תבנית ייחודית. ההוגה רבי נחמן קרוכמל (1785־1840) הגדיר אומה כנשאית תרבות ורעיון רוחני.
הוא מתאר שלושה שלבים בחייה: הצמיחה, כשהחברה מתגבשת ומתאחדת סביב חזונה; המימוש, כשהיא מיישמת את החזון במציאות; והכיליון, כשהרעיון מתנוון. אינטרסים חומריים ומאבקי שליטה מפרקים את החברה מבפנים, ערכיה אובדים והיא יורדת מבמת ההיסטוריה. ייחודו של עם ישראל על פי רנ”ק הוא האמונה ברעיון מונותאיסטי. בתקופת ילדותו התאחד העם לקבלת תורה ורעיון האל האחד המוסרי.
בהתבגרותו נוצרו היהדות הרבנית, ההלכה וקבלת האחריות האנושית. ואז הגיע הכיליון: הרעיון המאחד נחלש, מאבקי הכיתות והקנאוּת פירקו את החברה, והמרד הגדול ומרד בר כוכבא הביאו לחורבן ולגלות. באופן מופלא, ב־100 השנים האחרונות ניעור העם, לפני השואה ואחריה, ושוב התאחד סביב רעיון הבית הלאומי בארץ ישראל – הציונות. בשלב המימוש, במאמצי־על נבנתה מדינה לתפארת. אבל למרבה האימה, נדמה ששוב אנו עומדים בפני חשש מכיליון.
אחד העם תיאר את נפש העם כחיבור בין עבר לעתיד. חוסר איזון ביניהם מסוכן. בימי משבר פונים רבים, כפי שתיאר, אל העבר. אלא שהעבר אינו תחליף לחזון, וכדי שלא נחזור לסיבוב נוסף של פירוד, קנאות וחורבן, עלינו להבין מה דורש ההווה ולדמיין את העתיד בדרך חדשה. עתיד של ביטחון, יצירה ושכנות בשלום.
מוראות השואה עיצבו את זהותנו מחדש. הכרזנו “לא עוד” כעם חופשי ובנינו כוח פיזי שישמרנו מגורל הקורבנות. לצד בניית הכוח התקיימו עד לא מכבר בזהות היהודית־ישראלית חמלה והזדהות עם מיעוטים סובלים. האבות המייסדים, בן־גוריון בראשם, קיוו להיות “אור לגויים”.
ימי הזיכרון הלאומיים לשואה ולחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הם שיאו של החודש, איים נדירים של קונצנזוס בחברה מקוטבת. רגע אחרי “חופשת מלחמה” ארוכה וטראומטית לא ברור כמה קשב יש בכלל כעת לחינוך לערכים ממלכתיים ברוח ימי הזיכרון. אבל אסור לוותר.
התרעות פיקוד העורף