יום העצמאות הלא קיים ומי לא שמח כשישראל מנצחת? | מאיר עוזיאל

משהו: העיסוק העיקרי של התקשורת הוא לפרסם הודעות רעות לאנשים טובים.

בכלל, כיצד לא הוטל צו עיכוב עד לסיום הדיון בעתירה נגד הכרזת המדינה הפזיזה, שהוגשה לבג"ץ על ידי “ברית שלום", כאשר המדינה הוכרזה בשנת 1948 על ידי מועצת העם, גוף שלא ברור אם יש לו סמכות להכריז הכרזות כאלה, ורק שתי נשים היו בין החותמות ועוד בלי לציין “אנו חברי וחברות מועצת העם".

ואכן, מיד מדינות ערב והפלסטינים בראשות מנהיגם הנאצי הפעיל תקפו את המכריזים חסרי האחריות וגרמו ליהודים אבידות רבות. ברור שכל תושבי ישראל היהודים יצאו להפגנות עם שלטים “הכרזה פושעת!", “די למלחמה!" ו"בן־גוריון לכלא!", וארבע אמהות עצרו הכל, ואין מדינה.

בכל זאת קמה קצת מדינה, אבל מיד החלו התקפות הפדאיון, וזה ממש הוכיח את הטעות. כל העיתונים זעקו: אמרתם שניצחתם את הערבים אבל הנה הפרעות ממשיכות. ואז ביטלו את המדינה בהקדם.

“כן, כן, באיראן המצב עלול להתקדם טוב, ואנחנו מפתיעים ממש את עצמנו, יכול בהחלט להיות שהתוצאות יביאו למצב טוב למדינת ישראל".

“עד כמה שזה קשה, עלינו לקחת בחשבון כאנשים רציונליים גם שהמצב שייווצר מול איראן עלול להועיל מאוד למדינת ישראל, ומנקודת מבט מסוימת יש שיאמרו שאנחנו גם, איכשהו, הכנענו באיזושהי צורה גם את חיזבאללה. ולחמאס למשל, אין יותר חטופים שלנו עכשיו, שטח השליטה שלהם הוקטן, טראמפ רוצה לשקם אותם רחוק מהרצועה, וגם זה טוב למדינת ישראל".

“כן, כן, זה טוב למדינת ישראל".

“ואנחנו שמחים, נכון?".

“בטח, שמחים. למה לא? אבל רגע, רגע".

“זאת אומרת, מה עוד יכול לקרות לטובה חלילה? האם ייתכן שבאיראן יתחלף המשטר?".

“לא! באמת? זה יכול לקרות?".

“זו אפשרות. עלינו לקחת גם את זה בחשבון. שלא נופתע, ישראל עלולה להיות המנצחת".

“נפלא. איזה יופי. נהדר שיהיה לנו ניצחון".

“כן, נכון, אבל מולנו ניצבת השאלה: אם ננצח, אז זאת אומרת, וביבי מה?".

“אתה צודק. צריך להתכונן לרע מכל, אפילו למצב שבו יהיה ניצחון, והמשטר באיראן יתחלף, וישלוט שם הבן של השאה, והם יעשו שלום עם ישראל, וגם ערב הסעודית תעשה שלום, ואז, רגע, רגע, מפחיד אותי לחשוב מה אז?".

“וואללה, יש סכנה אמיתית שאז נתניהו ייצא שוב צודק ומנצח, כמו בקורונה, כמו בכלכלה, ואז אנשים רבים ימשיכו לבחור בליכוד בראשות בנימין נתניהו. יש בישראל אנשים שאינם מהחוג שלנו, אנשים שהמחשבה שלהם היא כזו שאם תחת שלטון נתניהו נעשה טוב לישראל הם עלולים ללכת לקלפי ולהצביע כמו עיוורים לנתניהו".

“לא, לא… רגע, רגע. תנו לחשוב שנייה, מה קורה פה? אל תכניסו פה עכשיו מורך רוח. אנחנו לא ננצח במלחמה. ישראל לא תשגשג. תפסיק סתם לזרוע פחד".

“צריך לומר שכמובן, זה מצוין שאנחנו מנצחים באיראן. אנחנו יחד עם צבא ארצות הברית. מי היה מאמין?".

“בטח. איזה יופי שאנחנו מנצחים את איראן".

“נכון, זה יופי. אבל צריך גם לתכנן לעתיד בלי להישבר מכל ניצחון של ישראל: תגידו, מה יהיה? אם באמת ננצח, מה אנחנו עושים? לאן אנחנו מגיעים אם ישראל מנצחת לגמרי, ממש?".

“אם ניצחנו, אז יופי, אנחנו שמחים. באמת שמחים. חבר'ה, בואו נראה לכולם שאנחנו יודעים גם לשמוח כשישראל מנצחת. זה לא קשה".

“שמחים, בטח. מי לא שמח כשישראל מנצחת? אבל תחשוב גם קצת קדימה. ואז מה? הליכוד וביבי ימשיכו? לאן אנחנו מגיעים?".

“די תפסיקו לדכא, נתחיל לדאוג כשננצח".

סיני אחד הופיע ועומד מאחורי, ואחר כך עוד סיני ועוד סיני, והתור כולו נעשה סיני. הם לא דוחפים עגלות עמוסות, הם מחזיקים ביד כמה שקיות. זו כנראה הפסקת צהריים שלהם. רגע, זה יום שישי, והשעה היא כמעט שלוש, כנראה זה סוף יום העבודה שלהם, המקוצר היום, כי בארץ המשונה שבה הם עובדים כרגע מפסיקים לעבוד ביום שישי בצהריים.

כולם הגיעו לקנות כמה דברים לאכול. הסינים קונים, ואני סקרן ומציץ בזווית העין מה הם קונים. פיתות. כמעט לכולם פיתות. אבל אני גם רואה שקיות עם חלה. כשהם יחזרו לסין, הם יספרו על הלחם הקלוע שיש בישראל ושמו חלה, ולא יוכלו להסביר. הם קונים גם כמה ירקות. מלפפונים. הרבה מהם עם מלפפונים. טונה. די, לא יפה, אפסיק להציץ. רק רציתי לתאר רגע כזה שבו פתאום הסינים שבאו לבנות לנו את המדינה מתגלים לפתע, ואז הם לידך וסביבך, ונעלמים שוב. עברו יום או יומיים וקראתי שעשרות אלפי פועלי בניין סינים בישראל מסרבים להיענות להוראת הפינוי מישראל שהגיעה מסין, והחליטו להישאר כאן, מסבירים שלמרות ההפצצות, הרי השכר, היציבות והיחס בישראל עדיפים על חזרה לעוני ולחוסר העבודה בסין.