בדקות שבהן הטור הזה נכתב, לאיש אין באמת מושג: האם אנחנו במלחמה, בהפסקת אש שברירית? או אולי, בזמן שתקראו את המילים הללו, כבר נהיה אחרי "הסכם מפנק". כזה שיבטיח לנו שלום זמני במזרח התיכון, שבמסגרתו ארצות הברית תחרים את האורניום, מפעלי הטילים הבליסטיים יחסולו וטראמפ יישב חזק על השאלטר בהורמוז.
בינתיים, אנחנו חיים ברמת אי־ודאות של ימי הביניים. פעם אנשים קמו בבוקר בלי להבין מה באמת צפוי להם: קרב מדמם או שקט פסטורלי, והאם הם ישרדו יממה נוספת תחת השמש. מאות שנים עברו ואנחנו עדיין שם, כך נראה ההווה הישראלי. בכל יום זה מתחיל מחדש: הולכים לעבודה או נטחנים שעות בממ"ד? טילים או שגרה?
בצפון, אגב, כבר אין שאלות. בצפון יש מלחמה קשה. עשורים של חיים תחת אש. בואו לא נייפה את המציאות: קטיושות ו"פת"חלנד" היו בקריית שמונה לפני יותר מיובל. ועדיין אנשים אמיצים בנו חיים שם. למרות הכל.
גם הדרום טווח נון־סטופ. הפגזות, בלונים, "צבע אדום" ו־7 באוקטובר. היו תקופות יפות בין החזיתות, אבל בחיי שזה קשוח.
עכשיו אני תוהה אם זה מה שצפוי גם במרכז. האם גם בלב הארץ יתרגלו לזה? יעברו בין הריסות והרעשות ברמת גן, תל אביב וחולון, ימשכו בכתף וימשיכו הלאה? החיים יהיו בין טיל לטיל?
יודעים מה, במובן מסוים זה כבר קורה. כמעט שלוש שנים שאנחנו חיים תחת אש. בעצימות כזו או אחרת. גם במרכז. בעצם, מדויק יותר מלקרוא לדבר הזה "חיים" יהיה לומר: "שורדים". כי לפעמים מה שקורה פה זה חיים ולעיתים זה רק "קיום".
לחלק מהתושבים יש אפשרות לבחור. יש כאלו שאומרים "חאלס, נמאס לי". הקולות האלו נשמעו חזק ברשתות בשבוע האחרון. ובמקום להתמודד עם הכאב של אדם שחושב לעזוב את מולדתו האהובה ולהציע פתרון, יש שהגיבו אוטומטית ובהתנשאות בוטה: "מי שלא טוב לו, שיירד. נפולת של נמושות". נמושות זה מעידן אחר, אבל הבנתם.
תגובה כזו קובעת שאין מקום לשאול, לדרוש יותר ולחתור לשינוי ולהטבת הסטטוס קוו. בעיניי זה מזכיר התנהלות של ילד קטן שגילה ליקוי בצעצוע שלו. הוא כועס ולא ממש יודע איך לתקן. במצוקתו הילד מטיח את החפץ לקרקע ומגדף את כל מי שנמצא סביבו.
הפניית האשמות כלפי מי שבחר לעזוב היא לא פטריוטיות, היא בריחה מאחריות. עצימת עיניים. אנחנו לא רוצים שהרופאים, המדענים ואנשי ההייטק שלנו יהיו "נפולת", אנחנו צריכים אותם חזקים ונוכחים. הם עמוד השדרה שלנו. כדי שהם יישארו, המדינה חייבת להפסיק להיעלב מביקורת ולהתחיל לטפל בתקלות.
העניין הוא כזה: לחטוף טילים זה כואב, אבל לחטוף מהמדינה שלך, זו שנלחמת עבורה, זה מה שמרוקן אותנו. אנחנו צריכים ליצור מדינה שאנשים יריבו עליה. זאת אומרת, יריבו על הזכות לחיות בה, יחלמו להיות בה, כי זו ציונות, אבל גם כי המגורים בישראל יהיו אופציה נהדרת. כן, חיים ואפילו טובים. בשביל זה צריך שיהיה כאן טוב יותר, וזה לא בהכרח קשור לאיראן. זה קשור לשיפור בקטנות ובגדולות.
צריך שטקס המשואות יהיה אירוע מאחד ולא מופע פוליטי. שהפשע ימוגר. שכל מי שרוצה להפגין יוכל לעשות זאת בביטחון. שבתי המשפט יעבדו כמו שצריך. זו רשימה חלקית. נדמה לי שההמשך ברור.
זה המחיר. אי אפשר לבקש מאנשים להקריב את שפיותם תחת אש ואז לתת להם לחטוף מכות מהמערכת ביומיום. כשנטל החיים פה כבד כל כך, המעטפת האזרחית חייבת להיות המשופרת והמכבדת ביותר בעולם. מעכשיו בוא ננסה לומר במקום: "אז שיירדו", ש"יישארו". זה האתגר הגדול של ישראל, הרבה לפני איראן. כי בסוף מרוב מאבק על "החיים עצמם", לא יישאר כאן מי שיחיה אותם.
התרעות פיקוד העורף