בשבוע הקרוב תעצור מדינת ישראל את נשימתה - ותנוע, כמעט באחת, בין שני הקטבים שמגדירים אותה: כאב וגאווה. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יזכיר לנו את המחיר הכבד של קיומנו כאן, ומיד אחריו נציין את יום העצמאות ה־78 - חג של תקומה, עוצמה ותקווה.
דווקא בתוך הרעש והוויכוחים, יש כאן בחירה שמספרת סיפור אחר - סיפור של ידידות, של ערכים, ושל עמידה לצד ישראל בזמן שבו לא כולם בוחרים לעשות זאת.
לישראל ולארגנטינה גם מכנה משותף כואב: שתיהן חוו על אדמתן פיגועי טרור קשים. הפיגועים בבואנוס איירס - בשגרירות ישראל בשנת 1992 ובבניין הקהילה היהודית בשנת 1994 – נצרבו עמוק בתודעה הלאומית הארגנטינאית, וסביר להניח שהשפיעו גם על תפיסת עולמו של מיליי ועל מדיניותו כלפי ישראל.
סוגיה נוספת, שאינה פחות מעניינת, היא בחירתו של מיליי להעניק את ראיון הבכורה שלו לתקשורת הישראלית דווקא לערוץ 14. זהו מהלך שמרמז על שינוי עמוק בתפיסת התודעה: אם בעבר ראיונות עם מנהיגים בסדר גודל כזה היו שמורים כמעט בלעדית לערוצים המרכזיים, הרי שכיום מפת התקשורת מגוונת יותר. ליבי אלון הצליחה לראיין לא רק את מיליי, אלא גם דמויות בינלאומיות בולטות נוספות, והדבר מעיד על פתיחת זירות חדשות להשפעה תקשורתית בישראל.
בסופו של דבר, הבחירה בחאבייר מיליי כמשיא משואה אינה רק מחווה דיפלומטית - אלא אמירה ערכית. היא משקפת הוקרה לידיד אמת, שמוכן לומר את דבריו גם כשהם אינם פופולריים בזירה הבינלאומית.
הנשיא חאבייר מיליי – תודה לך. לתפארת מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף