יום העצמאות ה־78 של מדינת ישראל תופס אותנו השנה בין הדגלים המתנופפים ומעוררי ההתרגשות וההשראה ובין אזעקות בצפון הארץ, דאגות ועייפות. ימי תשועה בעיצומה של הפסקת אש שברירית. רגע של נשימה המזמינה התבוננות עמוקה במציאות המורכבת שבה אנו חיים. אלה ימים שבהם הכאב עדיין חי ופועם, אך לצדו מתגלים שוב ושוב כוחות החוסן, הערבות ההדדית והיכולת הישראלית הייחודית להתעשת ולעמוד על הרגליים.
הפסקת האש הנוכחית היא פרק נוסף במאבק מתמשך על ביטחון אזרחי ישראל ועל זכותנו לחיים שלווים. אך דווקא מתוך השקט היחסי, בין שבר לתקומה, מתחדדת ההבנה שהאתגרים שלפנינו ממש אינם רק ביטחוניים.
השנה האחרונה חשפה בעוצמה את עומקם של השסעים החברתיים, את חוסר האמון כלפי חלק מגופי השלטון של המדינה וגם בין הקבוצות השונות. החברה הישראלית ניצבת מול שאלות יסוד: כיצד מחזקים את הדמוקרטיה? כיצד משקמים את האמון בשלטון? כיצד מייצרים תחושת גורל משותף?
חברות מגוונות בעלות שסעים עמוקים נדרשות למנגנוני הידברות, לשיח אחראי ולמנהיגות המכוונת לאיחוי ולא להעמקת פערים. ישראל, כמדינה צעירה יחסית, טרם בנתה את מנגנוני הלכידות שלה. אתגר שותפות השבטים השונים ילווה אותנו ככל הנראה גם בשנים הקרובות.
לקראת חגיגות העצמאות ניתן לזהות משימות שיעמדו בפנינו גם בשנים הקרובות: אתגר הביטחון, זירות הלחימה וההגנה הרבות בפניהן ישראל ניצבת; זירת אי־הוודאות הכלכלית והפערים הסוציו־אקונומיים באוכלוסייה; זירת היחסים הבינלאומיים והמציאות הגיאופוליטית המשתנה, ועוד. בחרתי במאמר זה להתמקד בשלושה מישורי פעולה נדרשים: לכידות חברתית ושיקום האמון; זהות יהודית־ישראלית; וקשרי ישראל ויהדות התפוצות.
להפוך את הרב-גוניות לכוח
לכידות חברתית ושיקום האמון הם משימה מעשית ודחופה. השסעים החברתיים אינם רק עניין רגשי, הם בעלי השלכות ישירות על יציבות המדינה. המבנה האנושי הייחודי של ישראל כולל תרבויות, אמונות ומסורות שונות: יהודים וערבים, דתיים, חרדים ושאינם דתיים, מזרחיים ומערביים, עולים וותיקים, תושבי מרכז ופריפריה. בפסיפס הזה נדרשת עבודה חינוכית־חברתית ליצירת לכידות.
יום העצמאות מזכיר לנו שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתפרק לקבוצות ולאבד אמון בהנהגה ובחלקי החברה. נדרש מאמץ יומיומי של מפגש, הקשבה ושיתוף פעולה. רק באמצעות יצירת מרחבים משותפים ושיח מכבד ניתן להפוך את הרבגוניות לכוח בונה ומאחד ולבסס תחושת גורל משותף.
נדרשים דיאלוג וסובלנות, נדרשת עבודה שבסיסה ממש הפוך מתזת "השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו". נדרשת הנהגה מעוררת השראה, דוברת אמת, שמדגימה אחריות ומעצבת שפה מכבדת, מרגיעה ומעוררת אמון. הפסיפס הישראלי אינו בעיה, הוא נכס. הדרך לאחד אינה טשטוש זהויות, אלא יצירת סיפור משותף שבו כל קבוצה מרגישה חלק משמעותי ושווה ערך.
רנסנס יהודי-ישראלי
בהיבט הזהות היהודית־ישראלית, המדינה מתמודדת עם שאלות עומק על אופיה, על יחסי דת ומדינה, על מקומה של המסורת בעידן מודרני ועל מהות הדמוקרטיה. מגילת העצמאות הגדירה נפלא את הבסיס הרעיוני שלנו: הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. אולם הכוח הפוליטי הגדל של החרדיות, בצירוף מאבק קואליציוני עם נופך דתי מול גופי הדמוקרטיה, הופך את היהדות ליריב זהותי בקרב הרוב הליברלי החילוני.
יום העצמאות והבחירות הקרובות חייבים להוביל להסכמות רחבות בתחום החקיקה, לביטול תחושת הסחטנות המגזרית, ובמקביל לחיזוק תרבות וזהות יהודית־ישראלית. רק דרך זו עשויה להוביל לרנסנס יהודי־ישראלי ולתסיסה זהותית משותפת ומוסכמת ברוח המגילה.
ישראל ויהדות התפוצות ניצבות כיום בפני אתגר מורכב הנובע מפערי חוויה, זהות ופרשנות של המציאות. הקשר בין ישראל לבין הקהילות היהודיות בעולם שונה מתפוצה לתפוצה ומושפע מגורמים רבים: שונוּת אידאולוגית, מרחק גאוגרפי־תרבותי, ופערים בחוויה הביטחונית.
בעוד ישראלים חיים במלחמה מתמשכת, יהודי התפוצות חווים את ישראל דרך תקשורת בינלאומית, פוליטיקה מקומית ונרטיבים קהילתיים. השונות הזו יוצרת לעיתים פערי הבנה עמוקים. צעירי יהדות ארה"ב למשל, רובם בעלי גישה ליברלית, חווים מתח גדל מול המדיניות של ישראל שנתפסת בעיניהם כמנוגדת לערכיהם – וחלה אצלם ירידה בהזדהות עם הארץ. קהילות יהודיות נוספות מתמודדות עם אנטישמיות גוברת. בנוסף לכך, נוכח שינויים במדיניות ישראל ביחס לזרם הרפורמי, חלק מהקהילות חשות ריחוק מהמדינה.
אירועי המלחמה המתמשכת האחרונה ונוכח החשש מאובדן התמיכה היהודית בנו, העצימו את הצורך בדיאלוג פתוח עם התפוצות. העם היהודי הוא רשת גלובלית אחת, עם מרכזי כובד שונים, וחובה לשמר את גשרי הזהות ולבנות מודל יחסים המבוסס על שותפות והדדיות סביב תמיכה בישראל.
חגיגה והתחייבות
לצד האתגרים הרבים שלפנינו, יום העצמאות הוא רגע של גאווה. מזכיר לנו את הדרך הארוכה שעברנו מאז 1948; את ההישגים המדעיים, התרבותיים, החברתיים והביטחוניים; את הקמתה של מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון; ואת הרוח הישראלית שמסרבת לוותר. גולדה מאיר ניסחה זאת בפשטות ובדיוק: "פסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו". המשפט הזה מבטא את חובתנו להמשיך להאמין, להיות אופטימיים, לפעול ולבנות.
יום העצמאות ה־78 שלנו אינו רק חגיגה של העבר, אלא גם התחייבות לעתיד. הוא מזמין אותנו לעצב מחדש את הדרך: לחזק את הדמוקרטיה, להעמיק את הסולידריות, להגן על חיי אדם, ולבנות חברה שמאמינה בדרכה ומבררת את זהותה.
התקווה איננה רק ההמנון הלאומי שלנו. התקווה היא חיוביות, חזון ותקווה שנוכל לצעוד קדימה, ללמוד מהמשברים, וליצור מציאות טובה יותר לדורות הבאים.
התרעות פיקוד העורף