יש רגעים שבהם אומה שלמה מבקשת דבר אחד בלבד: שקט. כעת, עם הפסקת האש, דעיכת הקרבות, התרחקות הטילים והשתתקות רעמי התותחים, מתבהרת תחושה עמוקה משהו בנפש שלנו השתנה. לא בבת אחת, לא בקול רם, אלא לאט, בזהירות. פתאום מותר לקחת נשימה עמוקה, להאט, להביט סביב. לחשוב על צעדים קטנים קדימה, כאלה שלא מאיימים אלא מחזקים. לשקול, אולי, אמבטיה רגועה במקום מקלחת חפוזה. אולי אפילו להעז ולתכנן חופשה קצרה לא כבריחה מהמציאות, אלא כהתרעננות הכרחית לגוף ולנשמה.
אבל מתחת לפני השטח, התחושה עדיין שברירית ולא לגמרי מפוענחת. דבר אחד, לעומת זאת, ברור לחלוטין: אנחנו רוצים שקט. לא רק בגבולות גם בתוך הבית, בתוך השיח הציבורי, בתוך הלב.
די לכותרות המתפרצות. די ל"פריצות לשידור" שמקפיצות את הדופק. די ל"הותר לפרסום" שמכווץ שוב את החזה. לא עוד מהפכות משטריות, לא עוד אינטריגות, לא עוד ויכוחים צורמים שמפלחים את האוויר. גם לא סקופים. תנו לנו שקט. אפילו, כן קצת שעמום. זה לא מותרות; זו בקשה בסיסית, כמעט הישרדותית.
אפילו הטבע מתחנן לשקט, התנשמות שמסתופפות להן בשקט ומטפלות במכרסמים המזיקים לחקלאות, נעלמו ועפו וחקלאי הצפון זועקים על התרבות אוכלוסיית המכרסמים המחסלים את היבול.
אחרי הימים הקדושים יום הזיכרון ויום העצמאות תוכלו, אם תרצו, לחזור לשלכם. להתווכח, להתקוטט, להשמיץ. הבחירות הרי בפתח, והרעשים הפוליטיים עוד ישובו, אולי בעוצמה גדולה יותר. אבל לא עכשיו.
עכשיו, כשאנחנו קצרים כל כך בזמן של חיים רגילים, כשמחסני הנפש ריקים וכוחותינו דלים אנחנו מבקשים אתנחתא. לא כהפוגה חולפת, אלא כהכרח קיומי. אז די. תנו לנו שקט.
התרעות פיקוד העורף