הצוות הזה, צוות מ״פ ל׳ בגדוד 9, היה החברה הישראלית כולה. שי (שייקה) המ״פ מבאר שבע, עמי ממפוני נצרים, עידו "ילד הטבע" ממטע הזיתים בהררית שבגליל. כל אחד מהם עולם ומלואו, אנשים שונים כל כך שרק שירות משותף בצה״ל יכול היה להפגיש ולהתיך יחד.
הם היו תמצית הישראליות: רוח הנעורים, השובבות, הזיק בעיניים ומעל לכל - אהבת האחר, הזולת, הצוות, הפלוגה וכן - העם והמדינה. המילים שכתב שי תחת הכותרת 'אני מאמין', עודן איתי, צמודות אליי בכל אשר אלך.
הפסיפס הזה, של אנשים שכל אחד מהם נשא עמו עולם שלם של תקוות ותוכניות, התגלה במלוא עוצמתו ברגעים הקטנים שלפני היציאה האחרונה לקרב.
שי, עמי, עידו - אחים שלי, פקודים שלי, רעים לנשק. עשרים שנה, המיתר עוד רועד והלב מתגעגע, עד כלות הנפש. אמשיך לחנך ולפקד לאורכם, ולהבטיח שנהיה ראויים, תמיד, לאור שזרח מהם ועדיין מורה לנו את הדרך.
התרעות פיקוד העורף