"תמשיך להיות כאן במילים, בנשמה, בי" | מכתב לאח שנפל

נמרודי שלי,

עברו 20 שנה ואני עדיין מדברת אליך בקול הקטן ההוא, זה ששמור רק לך.

זה ששואל לפעמים כמו אז: "מתי אתה בא הביתה?".

אני זוכרת איך היית עוצר את העולם בשבילי אפילו באמצע ישיבה, רק כדי להגיד שיש מקרה חירום: האישה שלך צריכה חיבוק.

איך היית מתקשר ואני כבר רצה למראה, מתיזה את הווניל שאתה כל כך אוהב, מתכוננת אליך כאילו אנחנו פסקול שלא נגמר.

אני זוכרת נסיעות בלי יעד, את שלמה ארצי מתנגן ברקע, יד אחת על ההגה ויד אחת מחזיקה בי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

היית מסתכל עליי עם החצי חיוך שלך, זה שאמר בלי מילים "את שלי".

יש עכשיו מלחמה בארץ, ואתה הראשון שאני רואה רץ, בלי להסס. תמיד ראשון.

ויש צוות טירונים שנושא את שמך "נמרוד". גם היום אתה מוביל.

הגעגוע לא נרגע. האהבה לא נעלמה. היא חיה בי כמו אז, בלי סימני שאלה.

ועכשיו אני גם כותבת ספר שלם על האהבה שלנו, על מה שהיה בינינו.

על מה שנשאר, ועל הרגע ההוא בט"ו באב שבו הזמן נעצר אבל אנחנו לא.

אני כותבת כדי שלא תלך לאיבוד בעולם, כדי שתמשיך להיות כאן במילים, בנשימה, בי.

שלך לנצח, יפיופה.