מאסון לתקומה: ישראל התייצבה מול גורלה ושינתה את פני המזה"ת | ד"ר אסתר לוצאטו

בפברואר 1991, בעוד טילי סקאד עיראקיים נוחתים ברחובות ישראל, נשלח מכתב יוצא דופן לבית החולים "איכילוב" בתל אביב. על המכתב היו חתומים חברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית והנמען היה מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר ששכב שם חולה ומבודד. עשור לאחר שהורה על הפצצת הכור העיראקי אוסיראק, עשור לאחר שספג קיתונות של בוז והאשמות בשיקולי בחירות מבית, וסנקציות חריפות מצד הממשל האמריקאי - איך חלפו הזמנים - התייצבו יריביו המרים ביותר והודו: "תודה לך, אדוני, שהצלת את מדינת ישראל".

הגדיל לעשות מזכיר ההגנה האמריקאי דאז, דיק צ'ייני, לימים סגן הנשיא, שהודה לאחר מלחמת המפרץ, כי העולם חב חוב עמוק לבגין. הודאה זו סימלה את הפיכתה של דוקטרינת בגין - הקובעת כי ישראל לא תאפשר למדינה הקוראת להשמדתה להתחמש בנשק יום הדין - מאקט שנוי במחלוקת לסלע קיומנו האסטרטגי ולעקרון יסוד בלתי מעורער.

ההיסטוריה אינה נכתבת באולפנים

ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, אך הפעם היא עושה זאת בעוצמה חסרת תקדים. בדיוק כפי שמנחם בגין עמד מבודד מול ביקורת מבית ומחוץ כשהחליט על השמדת הכור העיראקי, כך התייצב בנימין נתניהו מול העולם למפגש עם שר ההיסטוריה. בעוד מקהלת הפרשנים באולפנים עסוקה בטקטיקה ובתחזיות קצרות טווח, נתניהו התמקד בתמונה האסטרטגית הגדולה: פירוק שיטתי של טבעת האש האיראנית ושינוי פני המזרח התיכון לדורות.

ואכן, מהתמונה הגדולה עולה שישראל פגעה פגיעה אנושה בתשתיות, במדענים ובמפעלים של פרויקט הגרעין האיראני, לרבות החומר הבקיע עצמו, שקבור כעת עמוק מתחת לאדמה. ישראל פגעה גם ביכולות של הטילים הבליסטיים והרסה את יכולת הייצור של התעשייה הצבאית האיראנית, כולל פגיעה ושיתוק של התעשייה הפטרוכימית. בד בבד, חיילות האוויר והים של איראן ניזוקו קשות, אם לא נחרבו לגמרי, ויכולת ההגנה האווירית הושמדה לחלוטין. נראה שיסודותיו של המשטר האיראני רעועים מכפי שנראה לעין, והזרעים שנזרעו במערכה הזו עוד יניבו שינויים דרמטיים שלא חזינו בעבר.

---

ההזדמנת שלא הוחמצה: פיצול בין הסונים לשיעים

בראייה אסטרטגית והיסטורית, הניצחון במערכה הנוכחית יימדד בפירוקה השיטתי של האסטרטגיה האיראנית הרב-זירתית, שנועדה לחנוק את ישראל ולחסל את המפעל הציוני. במשך עשורים בנתה איראן סביבנו חגורת אש של שלוחיה, הפרוקסים שלה - מחמאס בדרום, דרך חיזבאללה בצפון ועד המיליציות בסוריה, בעיראק ובתימן. מערך זה תוכנן לפעול במתואם ובמלוא העוצמה ב"שעת השין".

ציר ההתנגדות, שהצליח לאחד כוחות סוניים ושיעיים למתקפה משולבת להשמדת ישראל, נסדק ורוסק. מפירוק יכולות חמאס בעזה ועד לריסוק חיזבאללה בלבנון, ישראל הוכיחה כי אין זירה חסינה ואין תשתית טרור שלא תושמד. בכך, לא רק שהוסר האיום המיידי, אלא שהתערערה עצם היכולת של איראן להוציא לפועל את חזונה האזורי.

אך ההישג האסטרטגי הגדול ביותר חורג מגבולות שדה הקרב: ישראל הצליחה לפצל את האיחוד המלאכותי שיצרה איראן בין הסונים לשיעים ולחדד את קו השבר העתיק בין הסונה לשיעה. בעזה כמו בלבנון.

מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, מבינות היום יותר מתמיד שהאויב האמיתי של היציבות האזורית הוא התמנון האיראני. הן מתבוננות בהשתאות ובהערכה עמוקה ביכולותיה הטכנולוגיות של ישראל - העליונות המודיעינית המוחלטת, הדיוק הכירורגי ומערכות ההגנה וההתקפה שאין להן אח ורע בעולם, יחד עם שיתוף פעולה מלא והדוק עם המעצמה המובילה בעולם, ארה"ב - ומבינות כי ברית אסטרטגית עם ישראל וארה"ב היא תעודת הביטוח האפקטיבית ביותר שלהן.

זהו הרגע למנף את הישגי המלחמה להרחבת "הסכמי אברהם" ולביצור ברית אזורית חדשה, שבה ישראל היא עמוד השדרה, ציר המגן והמעצמה הטכנולוגית של המזרח התיכון כולו.

במבט מפוכח לאחור, עלינו להודות באמת המצמררת: לו הייתה אסטרטגיית טבעת האש האיראנית פועלת כמתוכנן בשבעה באוקטובר - מצבנו היה קשה שבעתיים וזו היתה מלחמה שהייתה מטלטלת את יסודות המדינה.

אלא שמי ששיבש את התוכנית האיראנית היה דווקא יחיא סינוואר. ביהירותו ובאכזריותו, הוא החליט שהסונים הם שיקבעו את גורל המערכה ולא ימתינו לאות מהציר השיעי ובכך נפתחה בפנינו הזדמנות היסטורית לפרק את המלכודת האיראנית, פלח אחר פלח - הזדמנות שלא הוחמצה.

עקשנות מדינית ועוצמה מבצעית

בהיסטוריה הישראלית, רגעי מפנה כאלה נקשרים לעיתים בדמות מנהיגותית אחת.

גם המרים שבמתנגדיו של בנימין נתניהו לא יוכלו להתכחש לעובדה ההיסטורית שבמשך ארבעה עשורים הוא הוליך קמפיין עולמי חסר תקדים נגד ההתגרענות האיראנית. זה לא היה רק מהלך פוליטי, אלא מפעל חיים של איש אחד שהתייצב כנביא בשער. נאום אחר נאום, מעל כל במה אפשרית - מהאו"ם ועד הקונגרס האמריקאי - הוא התריע, לחץ ודרש.

הוא לא היסס להתעמת עם נשיאים מכהנים בבית הלבן ולגייס את דעת הקהל העולמית, גם כשספג לעג וזלזול מהתקשורת ומהממסד הביטחוני הישן. זה נבע מתוך הכרה שמנהיגות נבחנת ביכולת לראות את הנולד ולהכין את האומה לרגע המבחן. השילוב של תפיסה מעמיקה, ראייה בפרספקטיבה היסטורית רחבה, הבנה של גודל השעה והובלה אישית, יחד עם עקשנות מדינית ששולבה בעוצמה מבצעית - כל אלה היוו את התשתית לתיקון ההיסטורי שיבטיח את עתידנו.

בנאומו הדרמטי שלו בקונגרס ב-2015, ישב ביציע לצידו של נתניהו אלי ויזל ז"ל - חתן פרס נובל לשלום, ניצול שואה ואיש רוח שהיה למצפונה של האנושות. ויזל, שראה מקרוב לאן מובילה שתיקתו של העולם מול כוונות השמדה, קבע נחרצות כי אסור לאפשר למשטר קיצוני ורצחני להחזיק בנשק יום הדין.

היה זה קול חזק וצלול שהדהד באולם וסיפק את המעטפת המוסרית למפעל חייו של נתניהו. נוכחותו של ויזל שם הבהירה לעולם כולו שהמאבק בגרעין האיראני אינו פוליטיקה של בחירות ואינו גחמה ביטחונית; זוהי חובה היסטורית עליונה, המוטלת על הנהגת המדינה כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד" לא תהיה רק סיסמה ריקה, אלא תוכנית עבודה מבצעית.

החוט המקשר בין ז'בוטינסקי לנתניהו

דברים אלה מובילים אותי אל נקודת הזמן ההיסטורית שבה ניהלו זאב ז'בוטינסקי ובן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, מסע הסברה נמרץ במחצית השנייה של שנות ה-30'. השניים השכילו להבין כי הקרקע בוערת תחת רגלי העם היהודי, בעת שמרבית המנהיגים טרם עמדו על גודל האסון המתרגש ובא. ז'בוטינסקי חזה כי האנטישמיות הגואה והמתח הפוליטי באירופה יחוללו "התפרצות הר געש", שתחריב את יהדות היבשת. לאחר מותו, המשיך נתניהו האב במאמצי השתדלנות בוושינגטון; הוא פעל לשכנע את הממשל והציבור בארה"ב כי רצח עם עומד בפתח - עוד בטרם נודע היקפו המלא של "הפתרון הסופי" - וכי הקמת מדינה יהודית היא המענה הבלעדי להצלת השורדים.

קו ישיר מתוח בין אותה ראייה נבואית של ז'בוטינסקי ונתניהו האב לבין נתניהו הבן; זוהי אותה יכולת נדירה לזהות את תקתוקו של שעון החול ההיסטורי ולפעול ללא מורא, גם כשמול המנהיג ניצבת חומה של ספקנות וזלזול.

לראש הממשלה נתניהו שמור תפקיד היסטורי דומה בעת הזאת, המשתקף ביכולתו לרתום את המעצמה המובילה בעולם למערכה נחרצת, נועזת, ואולי החשובה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. מלחמה זו תיחרת כאחד ההישגים הכבירים של מדינת ישראל תחת הנהגתו; הישג המוכיח כי כאשר מנהיג מציב חזון בהיר אל מול סכנה קיומית, ההיסטוריה עצמה מתייצבת לצידו.

ביצור המפעל הציוני

עלינו להודות ביושר: השבעה באוקטובר הייתה צלצול השכמה מהדהד, כואב ונורא. היא הכריחה את ישראל להתייצב מול גורלה ולהשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את מושגי ההכלה, קניית שקט בכסף והתקווה האווילית שהטילים מעבר לגבול פשוט יחלידו.

באותם רגעים קשים הדהדו דבריו של משה דיין על קברו של רועי רוטנברג: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?". להבנתי, גם נתניהו התייצב אל מול ייעודו ההיסטורי, הוביל את המערכה וקיבל את ההחלטות האסטרטגיות המרכזיות. ברגע שפרצו הקרבות הוא נשבע לשנות את פני המזרח התיכון - לא כסיסמת בחירות, אלא כתוכנית פעולה אסטרטגית. והוא אכן עשה זאת. הוא הפך את האסון לנקודת זינוק לביצור המפעל הציוני, מתוך הבנה שאורך רוח ונחישות הם הכלים היחידים שיבטיחו את קיומנו באזור עוין.

בפרספקטיבה היסטורית, ניתן אם כן לדבר על דוקטרינת בגין-נתניהו כמצפן האסטרטגי המבטיח את קיומו של המפעל הציוני: עמידה איתנה, נחישות מול לחצים בין-לאומיים וסיכול אקטיבי של כל איום קיומי בטרם יבשיל.

השלימו את המוטל עליכם

ביום העצמאות ה-78, מדינת ישראל ניצבת כעדות היסטורית לאופן שבו אומה המתמודדת עם סכנה קיומית מוחשית, מגייסת תעצומות נפש כבירות ומצליחה להדוף את הקמים עליה. אשרי המנהיג שזהו עמו - עם המוכן להילחם ולהקריב את מיטב בניו ובנותיו, הניצב איתן בממושכת שבמערכות ישראל וקורא למנהיגיו: "השלימו את המוטל עליכם למען הסרת כל איום קיומי".

האם מתנגדיו המרים ביותר של נתניהו ימצאו בעתיד את תעצומות הנפש להודות בגדולת השעה ובתעוזה שהפגין? האם גם הוא יזכה למכתב התודה המאוחר מאלו שסירבו לראות את הנולד? ימים יגידו.