בין הבית הפרטי ללאומי: עצמאות נשענת על גיבורים שמוכנים לשלם עליה בחייהם - גם בלי כותרות

עצמאות היא תוצאה של בחירות קשות שמתקבלות בשקט. של אנשים שמוכנים להעדיף את הקיומי על פני המיידי, את הלאומי על פני האישי. כאלה שעבורם השאלה "אם לא אני אז מי?" אינה סיסמה, אלא מנגנון שמחזיק מדינה

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונלייןמעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
עקבו אחרינו
בית עלמין צבאי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה
בית עלמין צבאי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה | צילום: אבשלום ששוני
3
גלריה

בחודשים האחרונים חוזר על עצמו אותו דפוס, כמעט בשקט, חיילי מילואים חוזרים הביתה – ואז נקראים שוב. לא לשבועות, לא לחודשים. לפעמים רק לכמה שעות של נשימה, לפני היציאה הבאה.

החזרה הביתה כבר אינה חזרה אמיתית, היא הפסקה. ובתוך המחזוריות הזו מסתתרת בחירה קשה, כמעט בלתי אפשרית – בחירה שרבים לא אומרים בקול רם, אבל חיים לפיה יום-יום: להעדיף את הבית הלאומי על פני היציבות של הבית הפרטי.

אחד מחיילי המילואים ניסח זאת בפשטות כואבת: "אפשר להתקיים בלי האחד – אבל לא להפך". זו אמירה דרמטית. זו תפיסת מציאות. משפחה יכולה להחזיק מעמד בתוך חוסר יציבות. ילדים לומדים להסתגל, זוגיות נמתחת עד הקצה, קריירות מוקפאות.

זה לא נכון, לא צודק – אבל זה אפשרי. אבל בלי מדינה – אין בית בכלל. ולכן, שוב ושוב, הם בוחרים. משאירים מאחור בני זוג שמחזיקים את השגרה לבד. ילדים שמבינים מוקדם מדי מה היא היעדרות. חיים שלא באמת מתייצבים – ויוצאים.

וכששואלים למה – התשובה כמעט זהה: אם לא אני – מי? אין בזה גבורה מתריסה, אין בזה פאתוס, אך יש בזה אחריות.

יום הזיכרון בהר הרצל
יום הזיכרון בהר הרצל | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

הוא מתחיל הרבה קודם – בהחלטות הקטנות, החוזרות, השוחקות. בלילות בלי שינה, בהיעדרויות הארוכות. בעומס שהצטבר על המשפחות. זו לא רק היסטוריה, זו מציאות מתמשכת.

ואז מגיע יום העצמאות. המעבר חד מדי, כמעט צורם. אנחנו עוברים מאבל לחגיגה בתוך שעות – מדומיה למוזיקה, מזיכרון אישי להצהרות קולקטיביות על גאווה לאומית.

אבל עצמאות אינה דגלים ולא רק טקסים. עצמאות היא תוצאה של בחירות קשות שמתקבלות בשקט. של אנשים שמוכנים שוב ושוב להעדיף את הקיומי על פני המיידי, את הלאומי על פני האישי.

שני הימים האלה אינם מנוגדים – הם תלויים זה בזה. החיילים שאנו זוכרים ביום הזיכרון עמדו בדיוק במקום שבו עומדים היום חיילי המילואים: בין שני בתים, בין שני עולמות. וגם הם קיבלו את אותה החלטה.

לוחמי מילואים בגבול עזה
לוחמי מילואים בגבול עזה | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90

ולכן, אם יש מסר אחד שחייבים לקחת מהעבר הזה – הוא לא רק לזכור ולא רק לחגוג, אלא להבין. להבין שעצמאות אינה מובנת מאליה. להבין שהיא נשענת על אנשים שמוכנים לשלם עליה, שוב ושוב, גם בלי כותרות. להבין שהשאלה "אם לא אני – אז מי?" אינה סיסמה, אלא מנגנון שמחזיק מדינה.

השנה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אסור לנו להחליק את המעבר. צריך להחזיק במתח הזה, להישיר אליו מבט. כי האמת פשוטה ולא נוחה: עבור רבים בישראל היציבות של הבית הפרטי היא לא נתון. היא יותר ויתור שנעשה כדי שהבית הלאומי יוכל להמשיך להתקיים.

תגיות:
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
/
יום העצמאות 2026
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף