לאורך כל שלבי התכנון דבקנו בגישה שכל מי שיגיע, בן או בת, ברוך הבא. העיקר שיהיה בריא ושמח. עם זאת, איזה אושר מילא את פניהם של הסקרנים כשדיווחנו שהתווסף בן. "יורש", כותבים לי ברשתות, "סוף-סוף".
בנוסף, תיאוריית "הבנות לאבא והבנים לאמא" שוב צצה. כבר שבע שנים שאני בעסק הזה של אבהות והורות ועדיין לא מצאתי שום תימוכין מדעיים לעניין. הבנות, אשתי, ואני מניח שגם הבן הטרי ימשיכו לשלוח אותי לשלל משימות ומטלות שונות ומשונות, תוך הטחת תלונות מתמשכות שבמרכזן חוסר שביעות רצון מהאופן שבו אני ממלא את תפקידי. הכל בלי הבדל גיל ומין.
הפעם, שוב ייסורים. כשהגיעו הקשיים, רצה בראש הלקאה עצמית: "בשביל מה רצית עוד אחד? יש לך שתיים בריאות וחמודות, למה התעקשת?", וכל זה קורה כשצוות גדול של אנשי מקצוע דוחק באהובתי לדחוף, והיא, סופר-קולית, דבקה במשימה. כמו קצין על סיפון ספינה סוערת בלב ים פרוע, נושפת ושואפת בין גלי ענק, ומקרבת את כניסת החיים החדשים לעולם.
נדמה לי שמהלחץ של השבועות האחרונים בעבודה ובעיקר סביב סיפור ההיריון, התחלתי להרגיש מין נמלולים בפנים וברגל. חשבתי שאני מבין, אז חשבתי. זה הלך והתפשט, התחזק ונחלש לסירוגין. כשעדכנתי את רופא המשפחה הוותיק, הוא שלח אותי מיד למיון. הוא היה מודאג. אני מצידי ידעתי שאם אלך לשם ואחזור בריא - קרי הכל היה פסיכולוגי, מה שהיה אפשרי בהחלט וכמעט ודאי - אשתי תוריד לי אחת ואתאשפז על אמת ולטווח ארוך.
כך הלידה הייתה מין מטוטלת שנעה בין מחשבות נגטיביות, נמלולים והתפעלות מאשתי ומהמיילדות והרופאות בחדר. כולן נשים. אפרופו הדרה והקטנת נשים, עניין דוחה, פרימיטיבי שעלה מדרגה לאחרונה, ומסמן עוד נקודת היאחזות במאבק על המדינה. גם זה חלק מהרגע המכריע: האם נהיה לאיראן או למחוז מערבי מפואר של האנושות?
כעבור כמה שעות, אפידורל ושורה של כפפות גומי, הופיע בונבון חדש. יש האומרים דומה לי. לא יודע, נמתין. מקווה שבורא עולם יחמול עליו ולא יעביר לו את אפי העצום ואת שערי, טרם ההשתלה.
מרגע שאשתי דיווחה בבית שהלידה יצאה לדרך ושצריך לצאת לבית החולים, הקטנות נכנסו לטנטרום שכלל ריקוד ברכה לאח החדש, בכי וצחוק. הכל עבר כשהן פגשו בו. הגדולה החלה לספר לנו ולו איך תדאג לו, והקטנה, ראיתי במו עיניי, פנטזה על הכאפות שתנחית עליו. ככה זה כשהסנדוויץ' הופכת לאחות הגדולה של מישהו.
הבן הפך באחת לחלק מאיתנו. במזל גדול הכל קרה עם הפסקת האש. יותר נכון, אם נהיה כנים, בסיום הלחימה. אני לא נאיבי, לא אספר לו שלכשיגדל לא יהיו צבא ומלחמות. אני רק מקווה שכאשר הוא יגיע לגיל שבו ייקרא להתגייס, המדינה תהיה עדיין כזו ששווה להילחם בשבילה ועליה. זה כנראה האתגר הכי גדול שנכון לי ולכולנו עכשיו.
התרעות פיקוד העורף