קצת קשה לי להודות - אבל מצאתי דרך מיוחדת לבלות את לילות המלחמה | מרסל מוסרי

האמת היא שאני מעט מובכת לכתוב את הטור הזה. אני יודעת שלפעמים אני מביאה לעוצמות רגשיות גבוהות מאוד (לטוב ולרע), אבל הפעם, וברשותכם, אחרי מלחמה אחת, יום השואה ויום זיכרון, שגם כשעולה הדגל אל ראש התורן הוא ממשיך להדהד בכולנו, ארשה לעצמי לשחות קצת במים הרדודים ואף לשתף אתכם בכך.

בימי המלחמה נדדה שנתי. אף על פי שכל היום תפקדתי לבד עם ילדה קטנה, חברים שהזמנתי לה ועבודה שהצלחתי להכניס בין לבין, לא הצלחתי להירדם. וכשכבר נרדמתי, צליל ההתרעה העיר אותי עם דפיקות לב ושלח אותי להעיר את בתי, שכבר מתוך הרגל קמה, נעזרה מטושטשת בקירות הדירה כדי להגיע אל נעלי הבית שלה ויחד ירדנו שתינו למקלט. למזלי, כשעלינו חזרה הביתה, שתתה כוס מים, שבה אל מיטתה ונרדמה מייד. מה שלא קרה אצל הרבה הורים אחרים נטולי ממ"ד, רצף השינה של ילדיהם הקטנים נגדע והלילה הלבן התחיל.

ובכל זאת, לא הצלחתי להירדם, בהתחלה, כמו בכל מעמסה שבאה אל חיי, החלפתי את זה באוכל. פעם הכנתי סלט עם בולגרית וצפיתי באיזו סדרה טורקית, פעם הזמנתי לי טוסט מהמקום היחיד שפתוח באמצע הלילה, ופעם סתם, פתחתי את מגירת החטיפים ושלפתי תפוצ'יפס או ביסלי בצל, וחבל, כי בתקופה האחרונה הצלחתי לשמור מאוד טוב.

בלילות האלו התחדדה לי המחשבה שהיה טוב יותר לו היה מישהו לידי, עזר כנגדי, אולי לידו הייתי נרדמת ופחות דרוכה, או שלפחות היה לי שותף לשיממון הזה שבין אזעקה לאזעקה. אבל אין מה לעשות בנידון, אני לא מצליחה להחזיק אף קשר, פשוט לא בנויה לעוד שיתופיות מלבד הכתיבה ובתי, חבל.

בקיצור, ליום ההולדת שלו קיבל ניתאי משתי האמהות שלו מחשב חדש של גיימרים (שחקני מחשב ומשחקי רשת מוגזמים עד מאוד). כל החדר שלו קושט בחוטי אולטרה-סגול, אחותי הרכיבה לו כיסא מנהלים אדום שכיף לשבת עליו, והאוזניות שקיבל יכלו לשמוע כל נשימה של מחשב. כשראיתי את זה, כל כך קינאתי בו, רציתי גם, בדיוק כמו שלו. אני יכולה להרשות לעצמי להקים חדר כזה, למה לא? אפנק את עצמי. אבל ידעתי מה יקרה.

אבל המלחמה עשתה את שלה והלילות רוקנו את הארונות במטבח, ובאחד מימי השישי, אחרי האזעקות ושיגורי הבוקר, לקחתי איתי את גפן ונסענו לאחת מחנויות המחשבים, בלי הרבה תחקיר ולמידה לפני כן, לקחתי את אחד ממכשירי הסוני פלייסטיישן לידי ושאלתי את המוכרן החנון, שלא נראה נלהב למכור, אם יש משחקים גם למתחילות מעל גיל 30 כי מחשב היה לי, אבל פלייסטיישן מעולם לא. פה הוא קצת נדלק, נתן לי המלצות למשחקים שילמדו אותי איך לשלוט בשלט הפלייסטיישן ואז שאל "את אוהבת סיפורים?". חשבתי שזו קריצה והוא מכיר אותי, חיכיתי לקאץ'. כשלא הגיע, הבנתי שהוא לא מזהה, החרשתי עלבון ועניתי "מאוד".

ואז עשה מעשה שלא ייעשה ופתח לי צוהר לעולם המשחקים הסיפוריים. אלו משחקים מאוד ארוכים, עם גרפיקה שמדמה מציאות בצורה מבהילה וסאונד משוגע, שבהם אתם יכולים לחיות בכל תקופה, לנהל דיאלוגים עם שאר הדמויות במשחק, להחליט החלטות מוסריות - האם לבגוד בשביל אוכל? האם לפגוש את אמי הביולוגית אחרי שמסרה אותי לאימוץ? האם לירות באדם מבוגר כדי להציל ילד? וכך מתקדמים הלאה ומשוטטים. הלילות הלבנים שלי, מפחד ההתרעות, שחיכיתי להן - הפכו לצבעוניים. הגבלתי את עצמי ואת המשחקים האלו רק לשעות הלילה.

לא חשבתי על המלחמה, לא על ביטולי הסדנאות וההרצאות בחודש הכי חזק כלכלית (חודש האישה), לא על הבדידות, לא על הנר לזכר אמי שדולק תמיד ולא על החרדה הרפואית שמפציעה לפעמים, חשבתי רק על המשחק ועל ההחלטה הבאה, והראש, סוף-סוף, התנקה.

מותר להתיילד לפעמים, בפרט בתקופות כאלו. אני רואה את הכותבים הנלהבים, בעלי הרעב לכתיבה ויצירה המגיעים לסדנאות הכתיבה שלי, והרבה פעמים אני מקנאה בהם. לא על הפגישה איתי, יש גבול לאהבה העצמית, אני מקנאה בהם על זה שהם עושים משהו בשביל עצמם, שהם נרשמים, נועצים ביומן תאריך לסדנה, רוכשים מחברת יפה וכלי כתיבה, וגומעים דברים חדשים שטרם ידעו לפני כן. אין לי אנרגיה ללכת לסדנאות, גם לא לחוג או לשמוע משהו בזום. אני חושבת שחיפשתי לעצמי בעיקר ניתוק, משהו שיקטע לרגע את חוט המחשבה ואת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" של קהלת, וייתן לי פשוט להיות מובלת אחריו, סקרנית ורעבה. אבל לא למזון.

אני כותבת לכם את זה, ופתאום עולה בי המחשבה שגם בילדותי התנתקתי מדברים כאלו ואחרים בזכות המסך והיכולת לחקור באמצעותו. ואני חושבת גם על הדור של היום, ודווקא אצלם, אני לא בטוחה שזה הרצון להתנתק כמו הרצון לקבל עוד שפע שטרם קיבלו ועוד ריגוש שטרם חוו, אז עם בתי, נניח, אני מאוד נזהרת. יש זמן מוגבל למסך בבית, ואני אמונה על התכנים שבהם היא צופה.