באותם ימים הייתה עדיין בושה בישראל. גם תומכיו השרופים ביותר של נתניהו חשו אי-נוחות מהצגתו של האיש, שהאחריות לאסון בכרמל מרוחה על פרצופו המפוחם, כ"ראשון שזיהה". את טייסת הכיבוי הוא היה צריך להקים לפני השריפה, לא אחריה. את האפסות ואי-המוכנות של מערך הכיבוי הוא היה צריך לדעת מכל הדוחות שהונחו על שולחנו. אבל מתברר שגם אז, כמו תמיד, לא היה, לדבריו, מי שיעיר אותו בבוקר, או ימשוך בדש מעילו. מה שכן היה, זה דן כנר אחד, שהקריא טקסט (שנכתב כנראה על ידי מירי רגב כזו או אחרת), והחליט לפרכס, להתחנף ולהגחיך את עצמו ואת כולנו בפני מנהיג שכשל ונמלט מאחריותו, במקום להוקיעו.
מאז השריפה בכרמל ועד השאת המשואות שלשום בהר הרצל, חלפו 16 שנים של שכרון חושים. בין לבין, ספגנו אסון נורא נוסף, בקבר הרשב"י במירון, וטבח מחריד אחד, הקשה ביותר שאירע כאן בימיה של המדינה היהודית. המשותף לכל אלה הוא זהותו של האחראי העליון, זה שכינה את עצמו "שומר ביטחון ישראל" והסביר לכולנו אין-ספור פעמים שהוא נושא באחריות. עד שהגיע הזמן לשאת בה.
הטקס הזה, שהיה פעם האירוע הכי ישראלי, הכי תמים, הכי ממלכתי, הכי נקי, הכי טבעי ומקורי - הפך לפולחן אישיות מחליא, מחול אין-סופי של קילוסים למנהיג, שקלסתרו, מצויד ברעיה מצד אחד ובחנפנית הראשית (רגב) מצד שני, נימר שוב, ושוב, ושוב, אין-ספור פעמים את מסך הטלוויזיה (מישהו חישב שפניו של נתניהו היו על המסך למעלה מ-5% מהזמן הכולל של הטקס, קרוב לשעתיים וחצי אורכו).
הדבר שהכי מטריד אותי, יותר מדחיקתם של סמלי שלטון כמו הרמטכ"ל וראש המוסד ליציע הקהל לטובת חנפני משפחת נתניהו לדורותיהם ביציע המכובדים, הוא המודעות העצמית. על הגברת נתניהו אין צורך להרחיב את הדיבור. זאת, גם אם תימצא הטכנולוגיה שתחזיר אותה לגיל שלוש, היא תעוט עליה כמוצאת שלל רב ותתחזה לתינוקת. הבעיה לא בה, אלא בבעלה.
אני מתיימר להכיר את נתניהו כבר כמה עשרות שנים. מדובר באיש חכם. איך יכול להיות שהוא עצמו לא נבוך לנוכח מופעי הקילוסים המוגזמים, המחליאים והגרוטסקיים הללו? איך הוא לא מסמיק, אפילו בתוכו פנימה, בפעם ה-80 שבה מישהו, כלשהו, בטקס כזה או אחר, מקלס ומהלל ומתפלל ומייחל לכבודו. זה לא מביך אותו? אפילו לא קצת? אולי תחשבו שאני מגזים, אבל לדעתי אם קים ג'ונג און, שליט צפון קוריאה, היה נתקל במופע חובבני, מתמשך ומביך כזה של חנפנות - היה מורה להוציא להורג את מתכנניו.
מופע עידוד
לשמוע שר חינוך בישראל מנצל גם את פלטפורמת חידון התנ"ך, שאמורה להיות גבוהה ואנינה מכל מחלוקת או פוליטיקה, כדי למרוח גם משם משחת קילוסים דביקה ומביכה על מנהיגותו של המנהיג שהוליך את עמו לכל האסונות האפשריים ואף למעלה מזה. לשמוע ולהקיא.
שאלתי את עצמי מתי תושת החובה החוקית לשבח את המנהיג בפתח כל שיעור בבית הספר, או כל שידור בערוץ שידורים כלשהו. מתי יודפסו כאן שטרות ועליהם דיוקנה של הגברת, או של האדון. האם אנחנו באמת כל כך רחוקים מכל זה?
דובר אז בסך הכל על סרטון ובו נאום מוקלט של נתניהו. כה אמר מגל: "אני נגד הסרטון הזה של ראש הממשלה בכנסת, ואני לא אהבתי את הכניסה שלו ושל שרה לטקס. זה טקס שתמיד היה של הכנסת, אדוני ראש הממשלה. אתה לא צריך להיות פיגורה בכנסת. זה של הכנסת, יש יו"ר כנסת, לא צריך פה מחלוקות פוליטיות, זה ברור שיש עכשיו מחלוקת בעם, אתה לא חייב להיות דווקא בטקס המשואות הזה כמו שהיה כל השנים, ולשים את הסרטון שלך. לא יקרה כלום אם תיעדר, יש סוד הצמצום".
חלפו כמה שנים. מה שמצטמצם בינתיים זו לא הנוכחות של נתניהו, אלא של כל מה שאינו נתניהו. מתישהו בקרוב, הטקס כולו יהיה נתניהו, רעייתו וחנפניו. מדינת ישראל תקבל זכות להקרין סרטון מטעמה.
התרעות פיקוד העורף