השאלה היכן עובר הקו בין פוליטיקה ובין משפט אינה פשוטה. כעיקרון יסוד מקובלת התפיסה כי הפוליטיקה לא תחדור אל קודשי המשפט וכי המשפט לא יתערב בעולם הפוליטי. אך במציאות אין זה כך. המערכת הפוליטית שואפת למנות שופטים על פי השקפת עולמם ולא רק על פי כישוריהם ומערכת המשפט שלנו מתערבת בתפקודם של הפוליטיקאים ובוחנת מדי פעם את כשירות פעולתם.
בהגשת העתירה לבג"ץ להדחת בן גביר מתפקידו נעשתה שגיאה חמורה הן בתחום החוקתי והן בהתססת העימות שבין הממשלה לבית המשפט העליון. זוהי עתירה המעניקה כוח רב לאלה השואפים למוטט את מעמד בית המשפט העליון. כל עוד אין בן גביר מואשם בביצוע עבירה פלילית, אין מקום לכך שבית המשפט ידון באפשרות הדחתו. אפשר לפסול פעולות, לחייב בביצוע פעולות, אבל לא להדיח מהתפקיד.
הטענות שבן גביר פוגע בערכי השוויון ובערכי הדמוקרטיה ומתערב יתר על המידה בענייני המשטרה אינן כאלה שעל פיהן מוסמך בית משפט להדיח שר מתפקידו או אפילו לדון בכך. זהו מדרון חלקלק מאוד.
ניתן לגייס טענות מסוג זה גם כלפי שרים אחרים. וכשבג"ץ פוסל עתירה המכוונת אישית נגד נושא משרה הוא נראה כמחזק את זה שנגדו הוגשה העתירה, ואף תוצאה זו בלתי רצויה. עצם הדיון בעתירה זו בבג"ץ הוא התערבות מיותרת בלב הפוליטיקה הישראלית, שתשפיע על תוצאות הבחירות הבאות.
כל עוד אין מדובר בעבירה פלילית, הכשל של שר בביצוע תפקידו הוא עניינה של האופוזיציה. יצרנו בישראל מצב לא בריא שבו, לאמיתו של דבר, היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון עושים את עבודת האופוזיציה. לא כל המתרחש במערכת הפוליטית, ואפילו תהיה זאת התנהלות פסולה, נכון כי יובא על תיקונו דרך החלטות בג"ץ.
ויש גם מקום להבדיל בין הדחת שר מכהן ובין שיקולים הנוגעים לפסילת אדם מלכהן כשר. אם אדם לא נפסל על פי קריטריונים משפטיים מלכהן כשר, אין להדיחו מחמת תפקוד לקוי בהיעדר כתב אישום. חבל מאוד שבית המשפט העליון לא השכיל לדחות עתירה זו על הסף.
אנו חיים בתקופה שבה שרים השואפים למצוא חן בעיני קהל המצביעים שלהם מערערים על הלגיטימיות של החלטות בית המשפט העליון, ואפילו על עצם מעמדו. אסור לתת בידם נשק המחזק את מאבקם, בפרט כשמדובר בעתירה שעצם הגשתה שנוי במחלוקת. זהו אינו ויכוח משפטי מלומד במסגרת הדיון, אלא התנגשות חזיתית בין ציבור בוחרים גדול ובין עצם הדיון בעתירה.
התרעות פיקוד העורף