בכל פעם שחיילת פורצת עוד תקרת זכוכית בצה"ל נדמה שהשיח הציבורי נע בין התפעלות ובין ביקורת שמרנית. אבל האמת הפשוטה היא שנשים בצבא כבר מזמן אינן "תופעה מפתיעה". הן חלק בלתי נפרד מהכוח הלוחם, מהמודיעין, מהרפואה ומהייצוג הרשמי של הצבא בטקסים ממלכתיים.
התרומה של נשים ללחימה נעשתה בשנים האחרונות עובדה מוגמרת. לא עוד תפקידים של תומכות לחימה בלבד, אלא תפקידים בקו הראשון ככוח מקצועי שמביא תוצאות. הן מביאות איתן יכולות אנליטיות, יצירתיות מבצעית ודיוק שמוערכים מאוד על ידי מפקדים. מספרן העולה של הלוחמות בצבא מעיד על רצונן של נשים צעירות להיות חלק מהכוח, על מוטיבציה גבוהה, על ערכיות ועל מסוגלות נפשית וגופנית.
בעוד שעוצמת הנשים בצבא נעשית בולטת יותר ויותר, יש מי שלא נוח להם עם הדבר. השיח הציבורי סביב חיילות חושף לעיתים יחס מפלה. הפרסום על החיילות שהשתחררו משירות סדיר וקיבלו קנס על לבוש שלא תאם את הנוהל בבסיס עורר סערה. הדרישה מחיילות שהשתתפו במרתון ירושלים לרוץ במכנסיים ארוכים ביום חם, בניגוד לגברים שרצו במכנסיים קצרים, היא דוגמה לאי-שוויון שמתחפש לשמירה על נהלים.
אם נשים מסוגלות לשרת כלוחמות בשריון, להטיס מטוסי קרב ולבצע ניתוחי שדה בלוחמים שנפגעו - הן בוודאי רשאיות לבחור את לבוש הספורט שלהן. הפער הזה בין הישגים מרשימים ובין שיח שמרני סביב הופעה חיצונית צורם. הוא משדר לחיילות שהן יכולות להציל חיים, להפעיל מערכות נשק מתקדמות ולהוביל צוותים, אבל עדיין יישפטו תחילה על אורך המכנסיים. זהו מסר שמחליש במקום לחזק.
האחריות שלנו כחברה היא לוודא שהכיוון ברור: שוויון אמיתי, לא רק על הנייר. הכרה מלאה בתרומתן של נשים, לא רק כשהן מצטיינות, אלא גם בשגרה, בשטח, במטכ"ל ובשיח הציבורי. הנשים הצעירות והאמיצות הללו דוחפות קדימה כדי להוביל ולנצח, וראוי שיתייחסו אליהן בהתאם.
התרעות פיקוד העורף