יש רגעים שבהם צריך להתנזר מהציניות הפוליטית. לקחת פסק זמן מביצת הספינים המזוהמת שבה כולנו בוטשים, מהתרחישים ומהקשקושים ומהתרגילים המלוכלכים, ולהביט על התמונה מזווית קצת אחרת. זווית אנושית תמימה, ישראלית, חפה מזיהום סביבתי.
התמונה שבה שתי קבוצות של הורים שכולים התנגשו זו בזו, בצרחות ובטענות ובהאשמות ובקולי קולות, עם דמעות מהולות בדם בעיניים, עם ורידי צוואר משורגים, עם צרחות מלוא הגרון. משפחות שכולות של ישראלים שנרצחו יחד, שנלחמו יחד, שחיו כאן יחד.
ולכן, כשאני רואה את נפתלי בנט ויאיר לפיד עומדים ביחד, למרות הפערים האידיאולוגיים המוכרים ביניהם, ואני יודע, מניסיון העבר, שהם יודעים לעבוד ביחד (כבר מ-2013), והם מגדירים את עצמם "אחים", דבר ראשון אני מאמין להם. אני מאמין להם כי אני מכיר את מערכת היחסים ביניהם, ואני יודע שכל אחד מהם בנפרד, ושניהם ביחד, יעדיפו תמיד את טובתה של המדינה על טובתם האישית.
הביחד הישראלי היה כאן תמיד. היו לו עליות וירידות, היו לו רגעים קשים וימים מרגשים ויפים, אבל הוא אף פעם לא היה בסכנה קיומית. היום הוא בסכנה אמיתית. הקרע שנתניהו הצליח לקרוע בבשר של כולנו, המשפחות שמתפרקות, החברים שמנתקים קשר, האלימות שמתבלת את כל זה באיומיה, התיוג של קבוצות שלמות בציבור בשמות שלא השמענו כאן זה על זה אף פעם, כל זה מסוכן יותר מהאויבים החיצוניים.
אפשר להחזיר את הביחד. אפשר לרפא את הפצע. אפשר להבין שכולנו ישראלים. אין בינינו "בוגדים". לא שמאלנים ולא ימניים. לא שמרנים ולא ליברלים. כולנו עם אחד. השמאלנים לא שכחו להיות יהודים. השמאלנים יהודים לא פחות טובים מהימניים. החילונים יהודים לא פחות טובים מהדתיים.
וגם בצד השני, של תומכי נתניהו, אין בוגדים, ואין עוכרים, ואין צודקים או טועים. מותר להחזיק בדעות שונות, מותר להחזיק באידיאולוגיה שונה, אסור לקרוע את הרקמה העדינה כל כך שקמה כאן. הבעיה היא, שהיא כבר קרועה. את הקרע הזה חייבים לאחות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ליברמן יכול להיות הנהנה העיקרי מהאיחוד של בנט ואיזנקוט, אם אנשי ימין רך, שיירתעו מלפיד, יעדיפו בסוף אותו. דבר אחד בטוח: מישהו צריך להתחיל להדגים מולנו את התקווה שאפשר גם אחרת. שלא חייבים לשנוא זה את זה.
האויבים שלי באים ממקומות אחרים. והעובדה שאני רואה בבנימין נתניהו אחראי לכל האסונות שניחתו עלינו בתקופתו, לא נובעת מזה שאני "שונא את נתניהו", אלא מזה שאני אוהב את המדינה שלי אהבת נפש, ומאמין שראש ממשלה אחראי על מה שקורה במדינתו. אפשר להתווכח על זה. מכאן ועד לראות בצד שחושב אחרת "אויב", ארוכה הדרך.
הקטע הוא שאין היום בנושא המדיני חילוקי דעות מהותיים כלשהם בין הקטבים המסורתיים של המפה הפוליטית. אין הסכם שלום על השולחן. אין פינוי התנחלויות באופק. יש קונצנזוס מלא סביב הצורך לפרק את חמאס מנשקו ולהסיר את איום חיזבאללה, וקונצנזוס מוחלט סביב הצורך לעקור את הסכנה האיראנית.
הוויכוח האמיתי ניטש בין אלה שחושבים שישראל צריכה להיות מדינה משיחית, לאומנית, אלימה, ספק דמוקרטית, עוינת למיעוטיה, עוינת לסביבתה, דוחקת נשים מהסביבה הציבורית ורודפת דתות אחרות, לאלה שחושבים שישראל המקורית, שהוקמה ברוח האבות המייסדים, חייבת לשמור על ערכיה, על הדמוקרטיה, על הליברליות, וכמובן, על היהדות של כולנו. זה הסיפור האמיתי, ובסיפור הזה בנט ולפיד נמצאים על אותו דף, כמו רובנו. את כל השאר אפשר לתקן בתנועה.
התרעות פיקוד העורף