העולם אינו נסוג ממדיניות אקלים אלא מתקדם בה אך הפער כבר אינו בין יעדים למציאות אלא בין החלטות לביצוע, פער שמייצר סיכון כלכלי אמיתי ומאתגר גם את ישראל להכריע בין הובלה לתלות חיצונית
בשנים האחרונות נדמה כי שיח האקלים נע בין הצהרות גדולות לבין ספק גובר באשר ליכולת לממש אותן. דוח ה-Oxford Climate Policy Monitor לשנת 2025 מציע מבט מפוכח יותר לפיו העולם דווקא אינו נסוג ממדיניות אקלים, אלא דווקא מתקדם ומרחיב אותה. אך במקביל, הוא מדגיש אמת פחות נוחה לפיה ההתקדמות אינה מהירה ואינה עמוקה דיה, והפער המרכזי כבר אינו בין יעדים למציאות, אלא בין מדיניות לבין יישום והוא הפער שצפוי לעצב את העשור הקרוב ואף יותר.
הדוח, הסוקר מאות כלי מדיניות בעשרות מדינות ומצביע על מגמה ברורה של התחזקות, לפיה קיימות יותר חובות דיווח, יותר כלים פיננסיים ויותר תכניות מעבר. גם על רקע תנודתיות פוליטית, הכיוון נותר יציב. אולם כאשר בוחנים לעומק את איכות המדיניות, את מידת המחייבות שלה, את היקף הכיסוי ואת רמת האכיפה - מתגלה פער עקבי ומתמשך באיכות היישום. זהו ה-implementation gap, דהיינו, הפער שבין הכוונה לביצוע.
אחת הדוגמאות הממחישות לכך היא שוק קרדיטי הפחמן. ברמה העקרונית, מדובר בכלי יעיל המאפשר להפחית פליטות בעלות נמוכה יחסית ולנתב הון לפרויקטים, עיקרם במדינות מתפתחות. אך בפועל, איכות הקרדיטים אינה אחידה ולעיתים אף אינה משקפת הפחתה אמיתית, בין אם בשל שאלות של אמינות ההפחתה, ובין אם בשל השלכות חברתיות. כאשר הקרדיטים זולים מדי ואינם משקפים הפחתה אמיתית, הם עלולים לעכב התאמות עמוקות בליבת הפעילות. זה אינו כשל של הרעיון, אלא כשל ביישום המשקף את האתגר הרחב יותר של מדיניות האקלים.
במקביל, הדוח מצביע על שינוי גיאוגרפי חשוב כאשר מרכז הכובד של הרגולציה כבר אינו מצוי רק באירופה ובארצות הברית. מדינות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית הופכות לשחקניות מובילות, ולעיתים אף מציגות רמות שאפתנות גבוהות יותר בתחומים מסוימים. עבור חברות ומשקיעים, המשמעות היא סביבה רגולטורית גלובלית, מורכבת ורב-מוקדית, שבה לא ניתן עוד להסתמך על מוקד רגולטורי אחד ונדרשת היערכות לסביבה רב מוקדית ודינמית.
והיכן ישראל בתוך התמונה הזו? במבט מפוכח, ישראל אינה נמנית עם המדינות המובילות. ישנה התקדמות בתחומי הדיווח והמודעות, אך הפער מול מדינות מובילות, במיוחד בשילוב סיכוני אקלים במערכת הפיננסית ובפיתוח כלים שוקיים מתקדמים, נותר משמעותי. עבור כלכלה פתוחה כמו ישראל, המשמעות אינה תאורטית אלא כלכלית וישירה, ומשכך, רגולציה, תמחור הון ודרישות שוק יגיעו מבחוץ, דרך משקיעים ושרשראות אספקה, גם אם לא ניזום אותם בעצמנו ובכך תיווצר תלות בפועל בסטנדרטים חיצוניים.
בסופו של דבר, השאלה כבר אינה אם מדיניות האקלים תעמיק, אלא עד כמה היא תהיה אפקטיבית. לא די ביעדים, ולא די בכלים. נדרש תרגום עקבי של מדיניות לפרקטיקה, של כוונה לביצוע.
הקריאה מכאן צריכה להיות ברורה ומעשית לפיה יש לחזק באופן מהותי את איכות היישום. להעמיק את שילוב סיכוני האקלים בניהול סיכונים פיננסי, לשפר את איכות הנתונים והדיווח, ולוודא שהתמריצים הכלכליים אכן מייצרים שינוי אמיתי. בישראל, האחריות הזו מונחת על כתפי הרגולטורים, המוסדות הפיננסיים והתאגידיים העסקיים כאחד.
זהו מבחן של יכולת ולא של כוונה והוא שיקבע מי יידע לנהל סיכון וסיכוי ולהקצות משאבים בהתאמה בעולם משתנה.
התרעות פיקוד העורף