כבר לא עניין של כסף: נקודת התורפה החדשה של איראן | עמית יגור

כל זה נכון, אולם צפוי לארוך זמן עד שההשפעה אכן תורגש. דווקא מה שצפוי להשפיע דרמטית ובמהירות הוא נקודה טכנית. השיח החדשותי/פרשנותי אצלנו אינו מתמקד בה, אבל היא, כך מסתבר, הקריטית ביותר והיא "שעון החול" האמיתי של המשטר האיראני.

כדי להבין את הסוגיה, יש לשנות הקשר מ"אין למי למכור" להקשר פיזי יותר של "אין איפה לשים/לאחסן". נפט אינו מוצר שאפשר לסגור לו את הברז ולחזור לאחר חודש. בעוד הסגר הימי מונע ממיכליות לצאת מהנמלים, הנפט ממשיך לזרום מהאדמה, והוא נדרש לטיפול בכמה חלופות:

ללא זרימה קבועה, הצינורות והציוד בתוך הבאר עלולים לסבול מקורוזיה מואצת או מחסימות של משקעים, כמו פרפין. כדי "להעיר" באר סגורה נדרשת טכנולוגיה מתקדמת של הזרקת גז או כימיקלים. עקב הסנקציות, לאיראן אין גישה לציוד המערבי החדיש ביותר שנדרש לזה.

המשמעות ברורה: ללא יכולת אחסנה ועם סגירת בארות, גם אם הסנקציות יוסרו בהקדם, איראן לא תוכל לחזור לקצב הפקה מלא, ותאבד נתח שוק לצמיתות. זה כשלעצמו כולל משמעויות נרחבות לשוק העולמי - אם איראן תיאלץ לסגור בארות בקנה מידה רחב, העולם יאבד כ-3 מיליון חביות ביום. זהו חוסר קבוע בהיצע העולמי, שעלול להשאיר את מחירי הנפט גבוהים להמשך.

יתירה מכך, ההשלכות חורגות מעבר לנושא הנפט:

1. בארות נפט רבות באיראן מפיקות גם גז טבעי כתוצר לוואי. סגירת בארות הנפט פוגעת באספקת הגז לתחנות כוח ולחימום ביתי באיראן עצמה, מה שיוביל להפסקות חשמל ועלול לגרום לתסיסה ולמחאות.

2. תעשיית הנפט באיראן מעסיקה מאות אלפי עובדים, וסגירת אתרי הפקה תוביל לפיטורים המוניים באזורים רגישים, כמו ח'וזסתאן, מה שמגביר את הסיכון למחאות נגד המשטר. כך קורה שהשעון מתקתק לפי נפח האחסון האיראני הפנוי, וזה צריך להיות המוקד של השיח אצלנו.

טכנית, ברגע ש"מיכל האחסון האחרון יתמלא", איראן תיאלץ, לכאורה, לבחור בין:

1. כניעה מדינית.

2. הרס פיזי של תשתיות האנרגיה שלה בשל סגירת בארות מאולצת.

3. פתיחה מחדש של האש כדי לשבור את הסטטוס קוו.

כל דיווח שאנו שומעים על תפיסת עוד מיכלית איראנית מ"צי הצללים", כמוהו כ"הוצאת עוד אוויר" מהיכולת האיראנית להחזיק מעמד, והיא מתקרבת לרגע ההחלטה על ההמשך.