הנתונים שנחשפו בעניין פשיעת קטינים במחוז תל אביב הם הרבה יותר מעוד שורה של סטטיסטיקה משטרתית יבשה. הם קריאת השכמה מהדהדת לחברה הישראלית.
בשנת 2025 נפתחו יותר מ־2,000 תיקי חקירה נגד קטינים רק במחוז זה – שיא של ארבע שנים. העלייה במספר התיקים – מ־1,851 בשנת 2023 ל־2,084 בשנת 2025 – היא רק קצה הקרחון.
הנתון המטלטל באמת נמצא במדיניות האכיפה: מספר המעצרים כמעט הוכפל בתוך שלוש שנים בלבד. ב־2022 נעצרו 301 קטינים במחוז, לעומת 568 בשנת 2025. המשמעות היא שהמשטרה והפרקליטות שינו פאזה: הן עברו למדיניות של אפס סובלנות.
מעניין לבחון את הפיזור הגיאוגרפי של התופעה. תחנת בני ברק־רמת גן מובילה את הטבלה הלא מחמיאה עם 344 תיקי חקירה. אחריה ניצבת חולון עם 325 תיקים ונתון מעצרים גבוה במיוחד ביחס לגודל התחנה. גם הערים אור יהודה, גבעת שמואל ויהוד אינן חסינות.
האלימות אינה מוגבלת לאזורי מצוקה או למגזרים מסוימים. היא מחלחלת לכל הערים והיישובים. יש להניח שהיא מתודלקת על ידי רשתות חברתיות שהפכו לזירת קרב וירטואלית, לקראת הזירה הפיזית.
הנתונים מראים כי מתוך כ־2,000 תיקי חקירה, הרוב המכריע – כ־1,700 תיקים – נפתחו נגד קטינים ישראלים. רק כ־13% מהתיקים נוגעים לנתינים זרים או לתושבי השטחים.
אנחנו חיים בעידן שבו הסמכות ההורית והחינוכית נמצאת בשפל חסר תקדים. מדיניות של "אפס סובלנות" הכרחית להחזרת הביטחון לרחובות, אבל היא אינה יכולה להיות הפתרון היחיד. אם לא נחזיר את הכוח למורים בכיתות, ואת האחריות להורים בבית, נמשיך לראות את הגרפים מטפסים מדי שנה.
שנת 2026 מסמנת צומת דרכים. יותר ויותר בני נוער מוצאים את עצמם בצד הלא נכון של החוק, ופעילות משטרתית נחושה הביאה לעלייה בכתבי אישום ובמעצרים. פשיעת קטינים היא המראה של החברה הישראלית.
אם לא נתעורר, ונשקיע בחינוך ובהרתעה קהילתית, המספרים של 2026 יהיו הקדמה לשנה קשה עוד יותר. הגיע הזמן להפסיק לדבר על "נוער בסיכון", ולהתחיל להבין שהסיכון הוא של כולנו.
התרעות פיקוד העורף