בשלהי יום הזיכרון, שהוא למעשה גם שער הכניסה ליום העצמאות, ישבנו על אותה ספה שאירחה רק יום קודם עשרות אנשים. הם באו לנחם ולזכור, ואנחנו הרגשנו בשידור חוזר של השבעה.
אפיסת כוחות היא אנדרסטייטמנט למה שהרגשנו. וזה אולי הזדמנות להניח פה משהו שלא תמיד נעים לנו לומר: עבור משפחות שכולות, יום הזיכרון לא כואב יותר מכל יום רגיל. הוא פשוט מעייף יותר (ודורש מאיתנו חישוב כמויות ולוגיסטיקות של חתונה). בתוך כמה דקות נדירות של שקט מהילדים, מצאנו את עצמנו מדברים על טקס הדלקת המשואות. שיחה שנדמה לי שיכלה להתרחש בעוד אינספור סלונים בישראל: אחד מסביר למה הטקס הפך לפוליטי וזול, אחר מתעקש שהוא דווקא היה מגוון ומרגש. ואחיין בן 16 שזורק את המילה "שמאלני" על פוליטיקאי שהוא כנראה מכיר רק דרך מסננת של ישיבה תיכונית.
ובתוך כל הרעש ניסיתי להבין מה היה קשה לי השנה עם הטקס הזה. הקושי שלי לא היה עם המשיאים עצמם, אלא עם הבחירה להעמיד במרכז הבמה דווקא שפה מסוימת. כל אחד מהם ראוי, אבל כשמילים מסוימות מקבלות חותמת ממלכתית- זה כבר סיפור אחר. לפני כמה ימים קראתי טור דעה שטען שהבחירה ברב זרביב להשיא משואה היא מסר אידיאולוגי על דמותו של צה״ל, ושהביקורת עליו נובעת לא ממעשיו אלא ממה שהוא מייצג. והאמת? הסכמתי.
גם אני, ב־7 באוקטובר, דרשתי בחמת זעם לשטח את עזה. Whatever it takes. וכשנודע לנו שדניאל נהרג, יש מצב שהייתי מוכנה להיכנס בעצמי ולשרוף את העולם, אם רק היו נותנים לי. זה לא הופך אותי לקיצונית. זה הופך אותי לאנושית.
ולכן אני גם מבינה את התרומה של הרב זרביב בשדה הקרב. הבעיה מתחילה במקום אחר לגמרי: ברגע שבו המילים שלו מפסיקות להיות ביטוי של רגש רגעי והופכות לאידיאולוגיה. כשהן מקבלות במה ממלכתית, כשהן הופכות למה שאנחנו בוחרים להציג כקול שמייצג אותנו. כי יש הבדל עצום בין מילים שנאמרות בלהט הסתערות, כדי להחזיק לוחמים בחיים, לבין מילים שמונפות כדגל מעל חברה שלמה.
מאז שהצטרפתי למיזם הדיבור, אני שומעת שוב ושוב את הטענה שמילים הן רק סמנטיקה. שסגנון הוא קישוט ולא מהות. אבל זו טעות. סמנטיקה מנצחת. המילים שאנחנו בוחרים לא רק מתארות מציאות - הן יוצרות אותה. הן משרטטות גבולות מוסר, הן מעצבות תודעה, הן משדרות מי אנחנו. ובמובן העמוק ביותר - הן הזהות שלנו.
ולכן, כשאנחנו בוחרים את משיאי המשואות אנחנו לא בוחרים רק אנשים. אנחנו בוחרים מילים. אנחנו בוחרים איזה שיח יעמוד במרכז הבמה, איזו תפיסת עולם תוצג כממלכתית. הבחירה הזו אמורה לזקק את הטוב ביותר שבנו - אנשים ונשים שתרמו באופן יוצא דופן לחברה ולמדינה, ושגם השפה שהם מביאים איתם ראויה לייצוג הזה.
בשבת קראנו בבית הכנסת בתורה שתי פרשות המחוברות לאחת: אחרי מות – קדושים. פרשת "אחרי מות" נפתחת אחרי האובדן הנורא של אהרן הכהן. שני בניו מתים. הוא אב שכול. הוא מתאבל אבל גם ממשיך. ממשיך בעבודת הקודש.
ומיד אחריה מגיעה פרשת "קדושים", עם ציווי אחד חד וברור: "קדושים תהיו". איך נהיים קדושים? הפרשה מפרטת פרטים קטנים של חיים: בשדה, במסחר, במשפחה, בבית המקדש. וגם, ואולי בעיקר, דרך היחס לאחר - "ואהבת לרעך כמוך".
במסורת היהודית יש עיקרון עמוק: לשמור על כבוד המת, להיזהר בדיבור עליו. לא לומר כל דבר, גם אם כבר אי אפשר לפגוע בו. כי המילים לא משנות אותו - הן משנות אותנו. ולעניין זה יפה אולי גם הביטוי "אחרי מות קדושים", שמזכיר לנו שגם מוות, שמוציא מאיתנו את הרגשות הכי עזים ומרים שלנו, לא מצדיק ניבול פה. ואם זה נכון ביחס למתים - זה נכון שבעתיים ביחס לחיים.
והימים האלה, ימי ספירת העומר, מזכירים עד כמה זה לא מובן מאליו. אנחנו נוהגים בהם מנהגי אבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. לא על מחסור באומץ או בידע חרב דור חכמים - אלא על מחסור בכבוד. על האופן שבו בעלי פלוגתא מדברים ומתייחסים זה לזה. קדושה לא נוצרת רק מהמעשים - אלא מהמשמעות שאנחנו נותנים להם דרך המילים.
הכאב שלי לא קטן. הזעם שלי לא מתון. אבל דווקא בגלל זה, אני מסרבת לתת להם להכתיב את המילים שיהפכו לאידיאולוגיה. כי בסוף, הבחירה האמיתית שלנו היא לא רק מי יעמוד על הבמה אלא איזו שפה תעמוד שם יחד איתו. יש רגעים שבהם כולנו רוצים "לזרבב" את העולם. אבל החברה שאנחנו נהיה לא תיקבע לפי המילים שיצאו לנו מהבטן אלא אלו שאנחנו בוחרים להעלות על נס.
התרעות פיקוד העורף