הבעיה אינה ביהדות כתרבות או כמסורת, אלא באופן שבו היא מתורגמת כאן לפוליטיקה: ככוח שמפחד מהאחר, שמסתגר בעצמו, שמעדיף עבר על פני עתיד. זו אינה אמונה, זו פסיכולוגיה של מצור. מולה עומדת הישראליות – לא מושלמת, אבל אחרת לגמרי. היא מבוססת על ריבונות, על אחריות. לא על זיכרון רדיפות, אלא על בניית חיים. לא על ציווי אלוהי והסתגרות, אלא על חיבור לעולם וציווי מוסרי. והמציאות מוכיחה שוב ושוב: כששתי התודעות האלה מתנגשות – הפחד מנצח. וכשפחד מנצח, הקלפי הולכת איתו.
ישראל של 2026 אינה ישראל של 1996. היא חזקה יותר, משגשגת יותר, מחוברת לעולם מאי פעם. אבל במקביל היא שבויה יותר מדי פעמים באותם דפוסים ישנים של חשד וזהות מתגוננת. השאלה היא האם נמשיך לתת לעבר לנהל את ההווה, או שנבחר בעתיד.
זה אינו מאבק בין דת לחילוניות. זה מאבק בין שתי תפיסות קיום: האחת רואה בישראל עוד פרק בהיסטוריה יהודית של הישרדות. השנייה רואה בה מדינה ריבונית, שמבקשת לחיות, לא רק לשרוד. אם הישראליות לא תדע לעמוד על שלה, היא תמשיך להפסיד. לא בבחירות בלבד, אלא בזהות, בכיוון, בעתיד.
והפעם, אולי הגיע הזמן לשאול לא איך משלבים, אלא מה מוביל. כי בלי ישראליות בטוחה בעצמה, כל ניסיון ל"איזון" יסתיים בעוד ניצחון של הפחד.
התרעות פיקוד העורף