העלייה במקרי האלימות אינה מתרחשת בחלל ריק. היא משקפת מערכת שלמה שמתקשה, ולעיתים פשוט מסרבת, להתמודד עם התופעה. המשטרה, שאמורה להיות קו ההגנה הראשון של האזרחים, נראית לפעמים חסרת אונים. לא אחת שומעים על תיקים שלא נחקרים, על תגובה איטית, על מחסור בכוח אדם. התחושה היא של אוזלת יד, גם באכיפה בסיסית. המשרד לביטחון לאומי, שאמור להוביל מדיניות כוללת של מניעה ואכיפה, נתפס בעיני רבים כמי שאינו מצליח לספק ביטחון אמיתי.
מעבר לכותרות, מעבר לסטטיסטיקות, מעבר לדיונים בוועדות הכנסת, המחיר החברתי עמוק. ילדים ובני נוער בישראל גדלים למציאות שבה אלימות היא שפה. הם רואים סביבם שסכסוכים נפתרים בכוח, שנשק זמין, שמבוגרים לא מצליחים או לא מנסים מספיק לעצור את הסחף. הם מפנימים שהמדינה לא באמת מגינה עליהם.
ההשלכות הרסניות. חברה שבה הדור הצעיר מאבד אמון במוסדות, שבה הפחד הופך לחלק מהיומיום, היא חברה שמאבדת את עצמה. אלימות נוער היא תוצר של מערכת חינוך שמתקשה להתמודד, של רשתות חברתיות שמלבות, של הורים מותשים, של משטרה שלא מצליחה לאכוף ושל מדיניות ממשלתית שלא מתעדפת את ביטחון האזרחים.
כדי לשנות את המציאות הזו נדרשת השקעה אמיתית בחינוך, בטיפול, במניעה, באכיפה. נדרש שיקום אמון הציבור במערכות שאמורות להגן עליו. ובעיקר נדרש להבין שהזמן אינו פועל לטובתנו. כל יום שבו האלימות נותרת ללא מענה הוא יום שבו עוד נער לומד שהכוח מנצח, שהחוק הוא המלצה. הדור הצעיר ראוי לגדול במדינה שבה הביטחון אינו סיסמה, אלא מציאות. האחריות לכך מוטלת על כולנו, אבל בראש ובראשונה על מי שמחזיקים במפתחות לשינוי. אם לא נעצור את הסחף עכשיו, דור שלם יגדל לתוך כאוס.
התרעות פיקוד העורף