משהו: ראיתי גרפיטי זועק על קיר: עיר ללא גרפיטי!
אחד במאי היום. בעבר צעדתי כנער עם דגל אדום בשם מעמד הפועלים. צעדנו, אם כי כל אחד מאיתנו ידע בלי צורך במילים שאם בת של מנהיג ממנהיגי מחנה הפועלים תביא פועל הביתה יזרקו אותו בזעקות זוועה מכל המדרגות.
ידענו שאנחנו צבועים, אבל זה לא הפריע לנו לחשוב שבעודנו מדברים על שוויון, מן הראוי להתייחס אלינו כאילו אנחנו שווים יותר, כי אנחנו פשוט שווים יותר.
בינתיים מחנה הפועלים כבר איננו. הוא קורא לעצמו עכשיו המחנה הדמוקרטי. עם זאת, הכל נשאר אותו דבר: כמו שלא היה קשר בין בנק הפועלים לפועלים, ככה אין קשר בין המחנה הדמוקרטי לדמוקרטיה.
אני לא אדם שנוטה לצפות בטקסי הדלקת משואות, טקס נראה לי תמיד, איך לומר זאת, קצת טקסי. והנה פתאום בין קטעי הטקסיות המקובלת והמסורבלת והנחוצה, שולבה תוכנית אומנותית, שאם הייתי יודע מי הבמאי שלה ומי התסריטאי וההוגה שלה הייתי נותן להם חיבוק (ביררתי יותר מאוחר והבנתי שזה הבמאי רן צחור, וכמובן צוות שלם וחברת ההפקות אורטל). אולי הם היו רואים בעיניים שלי גם שמץ קנאה. לא הייתי יכול להסתיר זאת.
זה החל כאשר הבמה כולה הפכה פתאום מרוצפת בדימויים של מצבות צבאיות, מעין רמז אומנותי, ובעודי נדהם מהרעיון, ליד המצבות מופיעים אנשים המגלמים מתאבלים. כמה חזק. כמה גדול וקטן גם יחד. ברגעים כאלה אני חושב לעצמי איך התסריטאי או הבמאי שכנעו את מזמיני המופע (מירי רגב? גלית והבה שאשו?) להסכים לעשות דבר כזה. תסריט שיש בו פשטות אשר מבטאת גדוּלה בצורה לא פשוטה בכלל. ביטוי אומנותי עם נגיעה של גאונות.
צפיתי מספר פעמים בסרט של האירוע. זהו מארג סרטונים קצרצרים: ילד מניח על קבר ציור של קשת צבעונית וכתובת בשגיאות. אישה מלטפת כלב שמניח את ראשו בעצב, בקבר שני. מישהי מניחה נעלי בלט על קבר אחר. מישהו מנמנם על ספסל ליד קבר (יותר מאוחר למדתי שזה מבוסס על תמונה של אביה של התצפיתנית שי אשרם, בת 19 וחודש בנופלה במחדל הצבאי הנורא ביותר של ישראל. אחותה כתבה ברשת שהיא זיהתה את הסצינה בטקס המשואות כאביהן השוכב על ספסל מול הקבר של הילדה שלו, היא יצרה קשר עם הבמאי, וקיבלה ממנו אישור שהוא אכן ראה את התמונה של האב כבר ביולי לפני שנה וממנה נולדה ההשראה לסצינה הזו). יש עוד קטעי סרטונים: אישה בהיריון מניחה צילום אולטרה־סאונד על קבר אחר. ואחד השיאים בתמונות המרומזות האלה: שני צעירים מקישים את בקבוקי הבירה שלהם עם בקבוק בירה שעל הקבר.
כל תמונה רק שנייה או שתיים. בלי הסבר. שבריר שאתה קולט את המשמעות שלו, או לא קולט. חלק מובן, חלק גדול לא הצלחת להבין. לזה קוראים המעשה האומנותי. המעשה האומנותי העילאי. אני פורץ בתשואות לטקס שתשואות לא מקובלות בו.
נכון, היו גם צופי טלוויזיה לא מרוצים, שזעם הרטיט את ליבם. ביטא זאת בשנינות אחד המגישים שליוו בהערות את הטקס בערוץ 11. ממש לקראת סופו העיר המגיש בטלוויזיה בערך כך: “יושבים עכשיו בארגנטינה אנשי ‘רק לא חאבייר מיליי' ומשתגעים מרוב עצבים". טקס כזה יפה, אנושי ונוגע, ובארגנטינה כל ה"רק לא חאבייר" כועסים.
ידידה אמרה לי נוכח המלחמה באיראן “מה השגנו? לא השגנו כלום". אמרתי לה: “קודם הייתה מכונית שנסעה מולנו על כביש במלוא המהירות במטרה לדרוס אותנו, ועכשיו זו מכונית שקיבלה מכות מכל הכיוונים, היא בלי פנסים ובלי כיסאות, ההגה לא פועל, הגלגלים מפונצ'רים והג'אנטים עקומים, השמשות שחורות ואין מראות, המנוע נתקע ומגמגם, אי אפשר להעביר הילוכים, השעונים אינם, ולא נותר כמעט דלק. גם הכביש מלא חורים, אבל נכון, המכונית הזו עדיין נוסעת. ואכן, היא עדיין רוצה לדרוס אותנו, אבל המצב שלנו הרבה יותר טוב.
נסיכה אחת סיפרה בערך ככה: “כשהייתי בת 20 נסעתי לתל אביב. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לעיר הזאת לבד. הלכתי לבית קפה, ואני זוכרת שהייתי צריכה לעודד את עצמי כדי להיכנס לשם לבד. הרגשתי נבוכה, חששתי שיחשבו שזה מוזר, או שגברים יחשבו שאני רוצה שיפנו אליי.
אכלתי טוסט גבינת עיזים, שתיתי קפה וקראתי את הספר שלי. כשהרמתי מבט, ראיתי בשולחן שמנגד אישה בשנות ה־30, ולצידה שלושה ילדים. מבטינו נפגשו, והיא צחקה ואמרה: ‘אלוהים, כמה הייתי רוצה להיות במקומך עכשיו, לשבת לבד עם כוס קפה. תיהני מזה לפני שתהיי כמוני, ועם ילדים'. התחלנו לשוחח, וזה היה מקסים. הילדים שלה טיפסו עליה, אבל כולם צחקו ונראה היה שהם נהנים מאוד".
ואז הנסיכה פנתה לנסיך שלידה והוסיפה: “הרגע הזה ממשיך לחזור אליי לפעמים, אחרי שעברו שנים מאז שאתה ואני נפגשנו בשלולית, ונשקתי לך. עכשיו אני בעצמי אמא, ואני מתמלאת תחושה חמה כשאני נזכרת שהיינו שם בבית הקפה פשוט שתי נשים, בשלבים שונים של החיים, וכל אחת מאיתנו עשתה רומנטיזציה של חייה של האחרת. אני הייתי אז שמחה להרגיש אהובה ונחוצה כמו שהיא הרגישה, והיא הייתה שמחה להיות שוב בת 20, לשוטט לבד בעיר, וליהנות בשקט מכוס קפה, טוסט גבינת עיזים וספר טוב".
התרעות פיקוד העורף