תרופה למכה: דובוני האכפת-לי צריכים לקום ולהילחם | ניר קיפניס

אני זוכר את היום שבו נעלנו לראשונה את דלת הכניסה לדירתנו. זה היה אי אז בשנת 1975, אחרי שאורח לא קרוא עבר בין הדירות בבניין וגנב מכל הבא ליד. השלל שלו מדירתנו היה טבעת הנישואים של אמי ושטר של 10 לירות, עם דיוקנו של חיים נחמן ביאליק, שהונחו על השידה בחדר השינה של הוריי.

בדירת השכנים נגנב סכום דומה בלירות, בעוד דירה שעון יד, ובדרך לקורבן הרביעי הופתע הגנב על ידי שכן שעלה במדרגות - ונס על נפשו. נזקי הגניבה ההיא היו פעוטים, אבל רק כל עוד לא מוסיפים לגזל את תום הלב שלנו: למן אותו היום ננעלו דלתות הכניסה והתזכורת "קח מפתח!" נוספה לצרור המלצות־אזהרות המסע שליוו את צאתי מהבית, כמו: "קח סוודר, קר בחוץ!".

כמה שנים מאוחר יותר הגיעו לשכונה הראשונים מבין אלה שכונו אז "פושטקים": פה גנבו כדורגל באמצע משחק, שם נטפלו לבנות או הרסו את הסוכה שבנינו בעמל רב בחצר.

מה עשינו כנגד אלה? בדרך כלל כלום - הבלגה שנמשכה גם כשבגרנו, בשנות התיכון. אחרי כל מקרה שכזה היינו מקיימים מעין טקס הכאה על חטא שבו ניסינו להסביר לעצמנו למה לא התקוממנו נוכח אלימות חסרת סיבה. התשובה, ככל הנראה, היא שהיינו ילדים טובים, כאלה שהרף הפלילי ביותר שיכולנו לחצות הוא גניבה של "ברוסים" (ארגזי העץ שחוברו בחוטי מתכת) מהמחסן שמאחורי הסופרמרקט היחיד בשכונה, כדי לאפסן בתוכם ציוד לטיול "מים אל ים", למשל.

כל זה התפרץ באירוע שעליו כתבתי כאן לפרטיו לפני שנים, עת הגיעו כמה נערים כדי לפוצץ את קומזיץ ל"ג בעומר שעל הפקתו עמלנו במשך כל אותו השבוע. פתאום כאילו גאו בנו כל רגשות התסכול והמרירות על כל הפעמים שבהן יצאנו פראיירים והתקפלנו נוכח אלימות שאת שורשיה לא יכולנו להבין. תפסנו חלק מהקרשים שערמנו כדי לפטם בהם את האש - ודלקנו אחרי הפושטקים, כל הדרך משפת הים שמדרום לחוף דדו ועד מבואות טירת כרמל.

אפילו אז לא דובר בתגרה של ממש, בטח לא בהשוואה לחילופי המהלומות שאליהם אנו נחשפים ברשתות החברתיות כמעט מדי יום. מה שייחד את האירוע הוא היפוך התפקידים: הפכנו מנרדפים לרודפים.

למה בחרתי בשתי הדוגמאות האלה (כעשר שנים מפרידות ביניהן) מימי ילדותי ונערותי? כי בעוד במקרה הראשון - נעילת דלתות כתגובה לגניבה - הגבהנו את החומות שמסביבנו, הרי שבמקרה השני הבנו שלפעמים אין ברירה, צריך לנטוש את ההסתמכות על מנגנוני ההגנה לבדם - ולצאת להילחם. זה נכון כפרטים, זה נכון כחברה, זה נכון גם למדינה.

המשפט האחרון מפתה למתוח ממנו קווים מהפרט אל הכלל, אבל אני ברשותכם אותיר לכם את ההשוואה ואתכנס בחזרה אל ד' אמותיי. רצה הגורל וניחנתי בממדי גוף נדיבים ביחס לממוצע. אני גבוה, רחב ובכושר. כלומר, אני שמן (יותר או פחות, תלוי באיזו תקופה של השנה תפסתם אותי), אבל למרות חיבתי לאכילה מופרזת, נדיר שלא אעסוק בפעילות ספורטיבית.

הגברת שחתומה על העמוד שלימיני קוראת לי אומנם "חתיך שלי", אבל לטעמי זה מעיד על בעיות ראייה חמורות אף יותר משזה מעיד על אהבה. מכל מקום, לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שנדיר מאוד שאהיה הבחירה הראשונה של מי שבא "לריב מכות". נכון שגודל פיזי אינו ערובה לדבר, בטח לא בעידן שבו הפכו התוקפים למצוידים בנשק קר או חם, ועדיין, ניהול סיכונים פשוט מותיר אותי מחוץ למעגל הקורבנות המועדפים על אנשים אלימים.

אני מציין זאת מפני שברור לי שלא לעולם חוסן: מצד אחד אפילו עמוק אל תוך שנתי ה־57 עדיין כוחי במותניי. מצד שני ברור שהפרה של המצב הזה אינה שאלה של "אם" אלא רק של "מתי".

השבוע פגשתי על הבר השכונתי, עת לגמתי את הגינס שלי בשלווה, מישהי שסיפרה על מקרה נדיר, לדבריה, שבו היא התעצבנה על מישהו שמכר לה מאפה לא טרי. כדי להדגיש עד כמה נדיר הוא מקרה שיוציא אותה מכליה, הבהירה: "אני לא מתעצבנת כמעט אף פעם, בחיי - יש יותר אנשים שראו אותי עירומה מאשר שראו אותי כועסת".

אני, ברשותכם אוותר על הדימוי השנון (ולפחות במקרה שלי, גם המטריד) ואעיד על עצמי שלא ניחנתי רק במראה של דוב, אלא גם באופי של דובי. כלומר, בקצה אצבעותיי, כמו אצל כולנו, יש ציפורניים, אבל כבר למדתי שבחיים האלה אפשר להשיג הרבה יותר כאשר פורשים את הזרועות לחיבוק ולא למהלומה.

בדימוי הדובי הזה גם אסיים, לא לפני שאתחייב, נוכח האלימות הגואה סביבנו (כמדינה וכפרטים): אשאר "דובון אכפת לי", אבל רק כל עוד אף אחד לא יתקרב למאורה שלי, או אז הוא עלול לגלות דווקא את הגריזלי.