מלחמה נוספת והפעם בתוך החברה הישראלית, מדינת ישראל אינה חווה רק גל אלימות חולף, אלא קריסה נורמטיבית עמוקה. אירועי הרצח המזעזעים של ימנו בנימין זלקה בפתח תקווה ואירועים דומים שהתרחשו החודש בבאר שבע ובמרכז, לצד כנופיות נערים זרים המטילות אימה על נערים ונערות בתל אביב, הם עדות חיה לכך שהמרחב הציבורי שלנו הפך לשדה קרב אמיתי נוסף על שדה הקרב הבטחוני מולו אנו מתמודדים כבר כמה שנים. נתוני עמותת "עלם" ומשטרת ישראל מציירים תמונה של אלימות שהפכה מ"ספונטנית" למתוכננת, קבוצתית ואכזרית, עם נכונות של קטינים "ללכת עד הסוף".
דור הסכינים: כרוניקה של קריסה מערכתית ועלייה באלימות הקשה בישראל, הנתונים המבהילים: זינוק בעבירות חיי אדם, בעוד שחלה ירידה קלה במספר התיקים הפליליים הכולל, הנתונים של המשטרה והמועצה לשלום הילד חושפים זינוק דווקא בעבירות החמורות ביותר כדלקמן:
הטענה המרכזית: ואקום אכיפתי ומסר של אכיפה בררנית, מעין "איפה ואיפה", מול הקבוצות השונות באוכלוסיה. הביקורת הציבורית מצביעה על קשר ישיר בין התנהלות רשויות האכיפה ובראשן היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, הפרקליטות ומערכת בתי המשפט, יחד עם חלקה של ממשלת ישראל והרשויות המקומיות בדגש על מערכת האכיפה, החינוך והרווחה לבין אובדן ההרתעה ברחוב. אסור לשכוח כי במשך שלוש שנים, המדיניות כלפי הפרות סדר, חסימות כבישים, הצתות ופגיעה ברכוש ציבורי לצד תקיפת אזרחים תמימים שביקשו להשתשמש בדרך כחוק ונפגעו, נבחרי ציבור שחטפו התקפות אלימות יחד עם בני משפחותיהם במסגרת מחאות פוליטיות (כדוגמת מפגיני קפלן ובלפור) נתפסה כסלחנית מדי וכמכילה בשל אינטרסים זרים ופוליטיים. אכיפה סלקטיבית זו יצרה מסר הרסני שחלחל לשטח- החוק הוא גמיש, והפרתו תלויה בהקשר הפוליטי.
בבחינת ביטויי הכשל המערכתי ניתן למצוא, את היעדר הרתעה אפקטיבית, מיעוט כתבי אישום וענישה מקלה כלפי פורעי חוק בזירה הפוליטית אשר שחקו את אמון הציבור. את אובדן סמכות המשטרה, כאשר המשטרה מונחית "להכיל" אלימות במרחב הציבורי, היכולת שלה להפגין משילות מול כנופיות פשע ונוער אלים נחלשת מאוד. ואת הכשל הייעוצי, המדיניות המקלה שהובילה היועצת המשפטית לממשלה שידרה באופן ישיר לכלל המדינה רפיסות, שהפכה ללגיטימציה דה-פקטו לשימוש בכוח ככלי לפתרון סכסוכים לא רק בהיבט הפוליטי אלא גם העברייני והפלילי בשטח.
"אפקט ההדבקה": מהפוליטיקה למסדרונות בית הספר, האלימות אינה עוצרת בכיכרות המחאה; היא מחלחלת מטה אל הדור הצעיר. בני נוער שגדלו בצל הקורונה, המלחמה הנמשכת מאז טבח אוקטובר 2023 והחוסר ביציבות של מערכת החינוך והרווחה, מביטים במרחב הציבורי ולומדים את הלקח המוטעה: "כל דאלים גבר". נורמליזציה של אלימות, כאשר חסימת כביש או תקיפת איש ציבור עוברת ללא עונש, נער בבית הספר לא רואה מניעה לשלוף סכין בעימות עם חברו. שחיקת מערכת החינוך והרווחה, משרד החינוך מסתפק ב"שיח רגשי" נקודתי, בעוד שהשטח דורש גבולות ברורים. היעדר נוכחות והשקעה במניעה ובטיפול יצרו לצערנו דור שחלק הולך וגדל ממנו מפגין "שיקול דעת לקוי" שאינו מבין את השלכות מעשיו המובילים לפשע.
אחריות מערכתית וקריאה לתיקון, כדי לעצור את ההתפוררות של הריבונות הישראלית, נדרשת תוכנית לאומית בין-משרדית נוקשה הכוללת: אכיפה שוויונית ואחידה, ביטול מוחלט של ה"הכלה". חוק אחד לכולם בין אם מדובר במפגין פוליטי, בנער אלים בפתח תקווה או בכנופיות זרים בתל אביב. שינוי מדיניות בייעוץ המשפטי ובפרקליטות, מעבר לאפס סובלנות. הגשת כתבי אישום מהירים וענישה מרתיעה שתבהיר כי המרחב הציבורי אינו הפקר. הגברת נוכחות משטרתית, מלחמת חורמה" כפי שהגדיר השר לביטחון לאומי, הכוללת מעצרים ממוקדים ונוכחות מאסיבית של מג"ב במוקדי החיכוך. והחזרת הסמכות להורים ולמורים, מערכת החינוך חייבת להפסיק להיות "בבואה" של החברה האלימה ולהפוך למחסום האחרון בפניה.
לסיכום, הכתובת על הקיר- הוויכוח סביב תפקוד מערכת האכיפה והייעוץ המשפטי אינו רק עניין משפטי תיאורטי הוא נוגע לליבת הביטחון האישי של כל ילד והורה בישראל. מדינה שאינה אוכפת את חוקיה באופן שוויוני ונחרץ, מאבדת את זכותה להנהיג ומפקירה את אזרחיה לאנרכיה. ללא טיפול שורש מהיר במערכת המשפט, באכיפה ובחינוך, גל האלימות הנוכחי הוא רק הקדימון לקריסה חברתית רחבה בהרבה.
התרעות פיקוד העורף