הכתבה לא זכתה להד ובצדק. היא לא הייתה מוזכרת גם כאן לולא הייתה סנונית ראשונה המבשרת את תחילת עונת הבחירות, שבה הכללים משתנים, הכפפות מאופסנות, רף הנורמות העיתונאיות משונמך, והאמת מתגמשת. מדובר בעונה שבה כמעט הכל מותר, והמילה פרופורציה נמחקת מהמילון. יש מי שזוכר את ההיסטריה ההמונית שאחזה ברבבות אמריקאים שצעדו ברחובות וושינגטון וניו יורק בדרישה לשים במעצר את המועמדת לנשיאות ב־2016, שרת החוץ לשעבר של ארה"ב הילרי קלינטון, בשל פשע חמור שביצעה, כאשר שלחה אי־מיילים מסווגים מהמחשב הפרטי שלה. פשע ביטחוני כה חמור, עד שיום לאחר הבחירות התפוגג כלא היה. ודונלד טראמפ, שיזם את קמפיין האי־מיילים, הקים את הקהל בארוחת הצהריים החגיגית לאחר השבעתו כדי להריע לה ממושכות.
כתבתו של מזרחי כרכה את ארבעת המינויים החדשים עם ביקורת כללית על התנהלות המשרד מול 2,500 ספקי השירותים הקיימים, ויצרה בעיני צופים לא מעטים את הרושם המופרך שעל פיו ישראל כ"ץ מינה 2,500 ספקים למשרד הביטחון מקרב חברי הליכוד, והארבעה הם מדגם מייצג שלהם.
אחרים הבינו הפוך: ארבעת ספקי השירותים שבכתבה הם חריגים פוליטיים בים טהור של מקצוענות לשמה. שהרי 2,500 הקיימים, כולם כאיש אחד אנשי מקצוע מובהקים נעדרי קשרים ועתירי כישורים. הואיל ומזרחי לא טען בכתבה לפגם כלשהו בהליכי המינוי, לא היה ניתן להבין על מה בדיוק יצא קצפו, למעט האמירה הדמגוגית שלו: בזה מתעסק השר בזמן מלחמה?
אבל השאלה החשובה היא לא מתי מונו, אלא מדוע מונו. למען האמת, מהרזומה שלהם עולה דווקא שמדובר באנשים שמילאו בעבר תפקידים ציבוריים וצבאיים בכירים, שעל פניו מעניקים להם אפשרות להיות מוכרים כבעלי כישורים מיוחדים המאפשרים התגברות על מגבלת הזיקה הפוליטית לשר.
ומעל לכל: מנהלת הקשר המטפלת בשיקום הצפון ובניית מנהלת לעידוד ההגירה של תושבי עזה הן בדיוק תחומי ליבה שבהם נכון וראוי למנות אנשי אמון המזדהים עם מדיניות השר - גם כדי לרמוז לסביבתם, במיוחד במנהלת הצפון, שאם יהיו ליקויים בתפקוד שעלולים להכשיל את המשרד במשימותיו בשירות הציבור, הם ידווחו ויטופלו.
אבל בצל הפספוס הניתן להבנה של מזרחי ושאר ענייני השעה הדוחקים, מתרחשת בימים אלה תופעה אחרת, בעייתית ביותר, שלא רק שאינה מחזקת את הדמוקרטיה אלא מסכנת את עצם קיומה. הכוונה היא למגמה המתגברת לאחרונה לפגוע באישי ציבור באמצעות הטלת רבב פלילי בפעילות פוליטית מקובלת ושגורה בארץ ובעולם. זוהי רעה חולה המהווה סכנה לדמוקרטיה הפנימית הקיימת במעט המפלגות המתעקשות עדיין לקיים הליכים דמוקרטיים, בתוכן ובראשן כמובן מפלגת השלטון - הליכוד.
שימוש לרעה באנשי אכיפת החוק בסכסוכים אזרחיים הוא תופעה חמורה בכל מישור, אך בניגוד לסכסוכים אישיים או מסחריים שבהם הנזק לקורבן הוא בר־חלוף, במישור הפוליטי עצם קיומה של החקירה הוא בעייתי ומצלק את הנחקר, לפחות במקרים שבהם העלילה מצביעה על עבירה לכאורה, והחוקר נדרש על פי הנוהל שנועד במקורו להגן על הנחקר - להזהיר אותו מפני הפללה עצמית.
אבל בפועל, האזהרה שנועדה להגן על הנחקר לא רק שאינה מועילה לו, אלא עושה את ההפך הגמור. היא מטביעה בו כתם בבחינת "יש דברים בגו", "אין עשן בלי אש" וכיו"ב. שלא לדבר על הגשת כתב אישום. כתב אישום נגד איש ציבור הינו כתם שלא יורד בכביסה. מדובר באירוע דרמטי הנתפס בציבור כהרשעה הממתינה לאישור בבית המשפט. חזקת החפות נותרת במקרים אלה מבוישת וחפוית ראש, אות מתה הקבורה עמוק בפלפוליסטיקה של משפטנים, נוסח אביעד בקשי ורפי ביטון בחוברות של קהלת.
הנודניקים האלה, שלא מבינים שאזרחים נאורים רואים בהגשת כתב אישום על ידי הפרקליטות - הרשעה לכאורה. הם מאמינים שהפרקליטות לא הייתה מגישה כתב אישום לולא הייתה משוכנעת באשמה. האומנם? בזמנו של היועץ המשפטי מיכאל בן־יאיר, שהיה סוג של גיא פלג בתחפושת של דני קושמרו, זוכו מכתבי אישום הזויים יעקב נאמן, רפאל איתן, אביגדור קהלני ורבים אחרים.
מדובר בתופעה מסוכנת, שאם לא יושם לה רסן תקעקע את יסודות השיטה הדמוקרטית. ייתכן שהבעיה היא שבעיני מי שמנסה לבחוש בקלחת, חיסול הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית לא רק שאינו סכנה אלא להפך - יעד נכסף. שהרי החיסול יפגע ביתרון הגדול ביותר של הליכוד על מפלגות האופוזיציה המשמעותיות כרגע (למעט העבודה ומרצ), שהן מפלגות בשם בלבד. מדובר ברשימות מועמדים המורכבות על ידי ראש הרשימה. והוא לבדו יקבע אם ייכללו ברשימה לבחירות הבאות.
לדמוקרטיה יש תפקידים רבים, אבל אחד המרכזיים שבהם הוא הנגישות של הבוחר אל הנבחר. "חבר הפרלמנט שלו" הוא קרן האור של האזרח הבודד כשהוא מוצא עצמו במעגל בירוקרטי קפקאי. רק הנציג שלו בבירה יכול להנגיש אותו בבטחה דרך צינורות לא־ פורמליים ופורמליים, כדי לדאוג שטענותיו העקרוניות, כמו האישיות־פרטניות, יתבררו לעומקן ביסודיות. ואם יימצאו מוצדקות - יבוא המעוות על תיקונו. זו היא תמצית מהותה של הדמוקרטיה.
בישראל, שבה קיימות בחירות יחסיות בין רשימות בלבד וכל המדינה היא אזור בחירה אחד גדול, הדרך של האזרח לנציגיו היא בעיקר דרך הפעילים המרכזיים בסניפי המפלגה, שהם אלה שהמועמדים נזקקים לתמיכתם בבחירות הפנימיות להרכבת הרשימה לכנסת. בזכות מעמדם, פעילים מרכזיים אלה נגישים לחברי הכנסת, ומצופה מהם להשתמש בנגישות הזו למען חברי המפלגה שבחרו בפעיל לתפקידו במפלגה, שהוא בעיניהם בן היתר חוליה שדרכה יגיעו בעת הצורך לחבר הכנסת שלהם.
כשנבחרי הציבור מסייעים לאזרח לפתור מצוקה זו או אחרת, לא זו בלבד שאין בכך פסול, אלא שלולא היו עושים ניסיון כן לברר את הפנייה ולסייע אם מדובר בתלונה צודקת - היה בכך פסול יסודי העולה עד כדי מעילה בשליחותם כנציגי ציבור. מנחם בגין היה אומר שלעיתים צריך לומר גם את המובן מאליו: התניית סיוע בתמיכה מפורשת תמורת הסיוע היא עבירה פלילית. מצד שני, האם קיימת ציפייה שמי שעזרת לו יגלה הכרת הטוב ויעשה לך נפשות? ודאי שכן. כך עובדת דמוקרטיה. יש בה סכנות, יש בה תחומים אפורים, ויש גבולות שלא רק שאסור לחצות אלא מומלץ בחום אפילו לא להתקרב אליהם.
אבל בה בעת הדברים אינם חד־כיווניים. הכללים בשדה הפוליטי, שכל כולו מבוסס על תן וקח, הם שונים במהותם מכל אינטראקציה אחרת. ולכן לא ניתנים למדידה בכלים שנועדו לתכנים שהחוק הפלילי עוסק בהם. זו הסיבה שחקירת חברי כנסת מחייבת את אישור היועץ המשפטי לממשלה, שבדרך כלל הייתה נשקלת בתבונה ברגישות ובהגינות. אבל תמיד ישנם חריגים. כך למשל נראה לי, שעל פי התמונה המצטיירת מהפרסומים על חקירת שר התרבות והספורט מיקי זוהר, שום יועץ משפטי שכיהן בישראל מלבד בן־ יאיר והיועצת הנוכחית - ממניעים שונים כל אחד - לא היה מאשר את קיום החקירה הזו.
התרעות פיקוד העורף