בישראל, מדינה שבה האזרחים מחוברים לחדשות הרבה יותר מכפי שטוב לבריאות הנפש, כולם מבינים בפוליטיקה. נודה באמת: פוליטיקה היא לא ביולוגיה מולקולרית. היא לא הנדסת טילים. פוליטיקה היא משחק של יצרים, מאבקי כוח, רגשות, עמדות. זה יוצר לפרשנים של הפוליטיקה שתי בעיות קבועות שהם צריכים להתמודד איתן. הראשונה - כל מי שמביט במשחק מהצד יכול להבין פחות או יותר מה קורה. הפרשנים, במקרים שבהם יש להם מידע שאין לאחרים, משחקים על מגרש צפוף מאוד.
מי שנדמה להם שהבחינו בלקונה חמורה במהלך הזה, שבנט ולפיד פשוט לא שמו לב אליה, הוא כנראה זה שלא־לגמרי־חכם, ובטח זה שלא־לגמרי־מפרגן. גם אם אתם נמנים עם מי שחושבים שבנט ולפיד אינם גאונים גדולים, הם בוודאי לא טיפשים גדולים. את מה שאתם ראיתם, גם הם ראו. את הסיכונים. את הסיכויים. את היתרונות. את החסרונות. לא מסובך.
האם הוא מהלך נכון? כאמור, זה הימור, שהנימוקים לו כמעט מובנים מאליהם. הרצון של בנט להתמקם בלי תחרות כיריבו של בנימין נתניהו ולא לדשדש כמה חודשים כיריבו של גדי איזנקוט. הידיעה של לפיד שהוא מוכרח לחבור למישהו כדי לעשות את המעשה האחראי. התקווה שהחיבור יוליד מומנטים של התחדשות ומסר של אחדות. החשיפה לנתונים שמהם עולה תמונה די ברורה: בנט אינו מגנט קולות של אנשי ימין, כך שהחיבור ללפיד לא אמור לגרוע ממנו הרבה קולות. וכן – בשביל זה לא צריך פרשנים. כולכם ראיתם, כולכם מבינים.
על השאלה אם ההימור יעלה יפה אפשר להשיב בניחוש, אבל לא בתחזית שיש לה רגליים, מכמה סיבות. הראשונה – המהלך עוד בראשיתו. זה מהלך מסוג אחד אם איזנקוט לא חובר אליו בהמשך, ומהלך מסוג אחר אם הוא כן חובר אליו. אפשר כמובן לנסות לחזות גם את זה, אבל גם זה יהיה יותר ניחוש מאשר תחזית.
איזנקוט עצמו עוד לא יודע מה יעשה. הוא ימתין קצת לראות מה עוד קורה בסביבה. הוא ימתין קצת כדי לזהות מה קורה בסקרים, לראות מה מוליד הצירוף החדש בחלוקה אפשרית של מנדטים. הוא ימתין לראות מה עושה אביגדור ליברמן. הוא ימתין לכניסתה של מפלגה חדשה – שכמעט בטוח תבוא – של גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין.
להצטרפות של לפיד לבנט יש סיבה עיקרית וסיבה משנית. הסיבה העיקרית היא הניסיון לגבש גוש מצביעים מספיק גדול שיביא להחלפת הקואליציה הנוכחית בקואליציה עם אופי אחר. הסיבה המשנית היא לגרום לכך שבראש הקואליציה מסוג אחר יעמוד נפתלי בנט. ציניקנים אולי יאמרו – ואולי בצדק – שמבחינת בנט עצמו המטרה השנייה חשובה מהראשונה. אבל גם אם זה המצב, העניין האסטרטגי שלשמו האופוזיציה פועלת כעת הוא המטרה הראשונה, והגשמתה היא המבחן שיקבע אם המהלך של בנט ולפיד הצליח.
הגשמה יכולה כנראה לבוא באחת משלוש דרכים. דרך ראשונה: ניצחון של מפלגות גוש השינוי המוכר – בנט (ולפיד), ליברמן, איזנקוט, יאיר גולן. קרי, מצב שבו המפלגות האלה משיגות 61 מנדטים. האם זה אפשרי? התשובה היא כן. האם זה אירוע שסבירותו גבוהה? נכון לעכשיו, נראה שלא.
יש אומנם כמה סקרים שמעמידים את הגוש הזה על סביבות 60 מנדטים, ולעיתים גם 61, אבל אנחנו בתחילתה של מערכת בחירות, שיהיו בה עוד שחקנים, עוד איחודים, עוד התפתחויות. חלק גדול מאלה שאפשר להעלות על הדעת ישחקו את כוחו של הגוש הזה (אפשרות סבירה למדי: ריצה משותפת של המפלגות הערביות, שתעלה את מספר המנדטים המשותף שלהן).
דרך שנייה: ניצחון של מפלגות גוש השינוי המוכר, בתוספת מפלגת אמצע כלשהי, או אפילו מפלגת קואליציה כלשהי. קרי – גוש השינוי, בתוספת כמה מנדטים של מפלגת ארדן־כחלון. או גוש השינוי בתוספת הציונות הדתית תחת הנהגה קצת פחות רדיקלית. או גוש השינוי בתוספת של גנץ והנדל, אם תימצא להם דרך לקבץ מספיק קולות במרכז ההולך ומצטופף.
האם זה אפשרי? כן. האם זה אירוע שסבירותו גבוהה? כן, הרבה יותר מהקודם. מה שיהפוך כמובן את גלעד ארדן לממליך המלכים של הממשלה הבאה. או שאולי – צריך לקוות שלא! - יעשה כמעשה בנט (רציתם יצירתיות? הנה הניסיון שלי): למה שארדן לא יבקש להיות ראש הממשלה עם מפלגה של 6 או 7 מנדטים. הרי כבר הוכח שזה אפשרי, ובנט הוא האחרון שיוכל להתלונן על תביעה כזאת מצד ארדן (את אותה הצעה חצופה – היא הייתה חצופה, חסרת אחריות, גם כשבנט הציע אותה - ארדן יוכל להפנות כמובן גם לגוש נתניהו).
דרך שלישית: ממשלת מיעוט של גוש השינוי. לא צריך 60 מנדטים, צריך רק יותר מנדטים ממה שיש לקואליציה כדי להקים ממשלה קצרת ימים שתדיח את הקואליציה הנוכחית, תוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה, תקים ועדת חקירה ממלכתית. האם זה אפשרי? כן. האם סביר? נדמה שהאפשרות השנייה מתחילה להסתמן כמתחרה מעניינת לשלישית. כלומר, אם לפני חודש היה נדמה שזו האפשרות הסבירה ביותר, ייתכן שכעת – גם בעקבות ההצטרפות של לפיד לבנט, שמפנה קצת מקום במרכז המפה למפלגה של ארדן – הדרך השנייה קרובה יותר למימוש מהדרך השלישית.
אה, וישנה כמובן גם הדרך הרביעית: הקואליציה תנצח. לשם כך צריכים לקרות אחד משני דברים. או שיתברר שרוב גדול מהסוקרים שוגים, ורק מיעוט מהם צודקים. או שיקרה משהו בעולם שישנה את נטיות הלב של הבוחרים (דוגמה אפשרית: הפיכה באיראן, שתתברר בדיעבד כניצחונו הגדול של נתניהו).
המערכת השנייה היא מערכת הערכים – לרוב הפוליטיקאים יש רצון להשתמש בכוח כדי להשיג עוד כוח, אבל בדרך כלל יש להם רצון להשיג עוד כוח כדי לממש מטרות כלשהן - ערכיות, אידיאולוגיות, מוסריות - שהם מאמינים בהן. אלה יכולות להיות מטרות לאומיות או דתיות או כלכליות. אלה יכולות להיות מטרות שקל להשיג, או קשה להשיג, שצריך בשבילן יותר או פחות כוח.
המצב הנוח לפוליטיקאי הוא מצב שבו החתירה להשגת כוח מתיישבת עם החתירה לממש ערכים. דוגמה: היום קל למדי לפוליטיקאי שמתנגד נחרצות למדינה פלסטינית לבטא את עמדתו ולחתור אליה, כי זו מטרה שתקל עליו להשיג עוד כוח, ולחלופין, תקשה על יריבו – זה שמדבר בעד הקמת מדינה פלסטינית – להשיג עוד כוח. הציבור מתנגד למדינה פלסטינית, הזירה המדינית לא תומכת במהלכים להקמת מדינה פלסטינית, המציאות מקשה לדמיין הקמה של מדינה פלסטינית. יש כאן מצב של התאמה כמעט מלאה בין הרצון להשגת כוח לבין הרצון למימוש ערכים.
המצב הפחות נוח הוא זה של התנגשות בין החתירה לכוח לבין החתירה למימוש ערכים. ניתן דוגמה: בנימין נתניהו אמר בעבר יותר מפעם אחת שיש לשנות את ההסדר הכלכלי המשונה שמדרבן גברים חרדים לא לצאת לעבודה, ואם לצאת, אז לצאת מאוחר, ואם לעבוד, אז בעבודות שיש מהן הכנסה נמוכה. נתניהו יודע שההסדר הכלכלי הזה לא טוב כלכלית למדינת ישראל. כך שמותר להניח שערכית, בתוך תוכו, הוא היה רוצה למצוא דרך לשנות אותו.
מצד שני – נתניהו רוצה כוח. והדרך הקלה מבחינתו להשיג כוח היא לקיים ברית עם המפלגות החרדיות. זו התנגשות בין רצון ערכי (או רצון לממש מדיניות נכונה) לבין רצון להחזיק בכוח. מה עושה פוליטיקאי במצב כזה? בדרך כלל לא אומר את האמת, או לעצמו, או לאחרים. וגם מוצא הצדקות מסוגים שונים להתנהלות שלו. אפשר למצוא הצדקות כאלה: נתניהו מן הסתם אומר לעצמו שאומנם הוא פועל בעניין הזה באופן בעייתי – אבל המטרה החשובה יותר היא להחזיק בכוח כדי לפעול בעניין אחר באופן הנכון (הצגה פשוטה של הנימוק הזה תהיה: תמיכה במימון חרדים תמורת תמיכה בתקיפה באיראן).
כל זה הקדמה לדבר מעניין שקרה לפני כמה ימים. לא במיוחד חשוב – אבל מעניין. נפתלי בנט הביע תמיכה בכך שישראל תאפשר נישואים חד־מיניים. "כל אדם בישראל צריך להיות מסוגל לממש את אהבתו בארץ ולא לנסוע לחו"ל. אני תומך בנישואים לכל מי שרוצה. המצפן שלי בעניין זה הוא שכל ישר והגינות". ולמה זה מעניין? כי בעבר אמר אחרת, כפי שמבקריו ויריביו, וכמה עיתונאים חרוצים כמו מיכאל שמש, מיהרו להיזכר.
ב־2015 בנט אמר: "בוודאי שאנחנו מתנגדים לנישואים חד־מיניים. זה דבר המנוגד ליהדות". ולמה עוד זה מעניין? כי אחרי שאמר כך בשבוע שעבר, שוב אמר אחרת השבוע – באחד מהראיונות שהעניק. לפני שבוע זה היה "נישואים לכל מי שרוצה". השבוע זה כבר היה "נישואים זה רק לפי דת משה וישראל". משמע, כנראה שינה את עמדתו. ואז שוב שינה. ולמה שינה אותה? או, זו בדיוק השאלה. ולהערכתי, היא מתקשרת לשתי מערכות ההפעלה שתיארנו קודם. זו של הכוח וזו של הערכים.
מהפך כמעט זהה לזה שעבר על בנט (בגרסת השבוע שעבר) עבר על פוליטיקאי חשוב ממנו, לפני בערך עשור. שמו: ברק אובמה. וגם כאשר אובמה שינה את דעתו, התגובה הייתה דומה. הזיכרון אומנם קצר, אבל אובמה – בעיני רבים סמלו של הפרוגרסיביזם הרדיקלי – התנגד לנישואים חד־מיניים. וליתר דיוק: תמך בהם, ואז התנגד להם, ואז שוב תמך בהם. ב־1996, כשעוד היה צעיר ואלמוני למדי והתמודד לסנאט של מדינת אילינוי (לא הסנאט בוושינגטון, הסנאט המדינתי), אובמה כתב שהוא "בעד לגליזציה של נישואים חד־מיניים" (אובמה טען לימים שמישהו כתב בשמו, וזו לא הייתה עמדתו). שנתיים אחר כך, כשהתמודד שוב על אותה משרה, כתב שהוא "לא החליט עדיין" מה עמדתו בעניין הזה.
ב־2004, כשהתמודד לסנאט בוושינגטון, התעקש שנישואים הם "בין איש לאישה", תמך בסוג של ברית זוגיות להומוסקסואלים, אבל לא בנישואים. ב־2008, כמועמד לנשיאות, החזיק באותה עמדה. כן לכל הזכויות, לא לנישואים. ב־2010, כאשר כבר היה נשיא, הבחין ש"יש שינוי בעמדה הציבורית" והודה שגם הוא "משתנה".
חפשו את השינוי בדעת הקהל האמריקאית בעניין נישואים חד־מיניים ותמצאו אותה בדיוק בנקודה שאחריה אובמה שינה את דעתו, בשנים 2010 עד 2012. אובמה לא חולל את השינוי, הוא הצטרף אליו ורכב עליו. הוא גילה את עמדתו כשהיה בטוח לעשות זאת. או כך לפחות מותר לחשוד, כי יש כמובן גם אפשרות פשוטה יותר: כמו אמריקאים רבים אחרים הוא פשוט שינה את עמדתו.
המקרה של בנט דומה ושונה. נפתח את הדיון בו במבט קפדני על מה שאמר ב־2015: "בוודאי שאנחנו מתנגדים". מי אלה "אנחנו"? "אנחנו" זו המפלגה שבראשה עמד באותה עת. זו הייתה מפלגה שאמורה לייצג את המגזר הדתי. זה ה"אנחנו" שמתנגדים. ולמה מתנגדים? כאן בנט אמר דבר שקצת מסבך אותו היום: "כי זה מנוגד ליהדות".
נדלג ל־2026. בנט כבר לא מייצג מפלגה דתית של הציבור הדתי. לכן ה"אנחנו" שלו כבר אינו אותו "אנחנו". זה לא "אנחנו" שמתנגדים, זה "אנחנו" שכנראה רובם תומכים. כי כבר לא מעט שנים שרוב אזרחי ישראל תומכים (רוב גדול מאוד בנישואים או ברית זוגיות, רוב קטן יותר בנישואים).
את השינוי אל מול טענתו של בנט מלפני עשור, שזה "מנוגד ליהדות", קצת קשה יותר להסביר. אבל אפשר לנסות כמה אפשרויות. הראשונה, זה מנוגד ליהדות, אבל ישראל אינה מדינה שחוקיה הם חוקי הלכה. מותר לישראלים לאכול חזיר (זה מנוגד ליהדות). מותר להם להדליק אש בשבת (זה מנוגד ליהדות). אפשר להתיר להם באותו אופן גם נישואים חד־מיניים שמנוגדים ליהדות.
השנייה, זה מנוגד ליהדות על פי פרשנותה של המפלגה שאותה בנט ייצג ב־2015. כלומר, כאשר אמר "אנחנו" מתנגדים, התכוון לומר גם "אנחנו" חושבים שזה מנוגד ליהדות. לא בנט חושב כך, ה"אנחנו" שאותו הוא ייצג באותה העת חושב כך, לעומת ה"אנחנו" שהוא מייצג כעת שאינו חושב כך.
השלישית, בנט שינה את פרשנותו ביחס לשאלה מה כן או לא מנוגד ליהדות. גם זה מותר לאדם לעשות. פעם חשב כך – היום הוא חושב אחרת. זה כמובן חושף אותו לביקורת פוליטית. לכן השבוע פתאום שינה את השינוי. כן – נישואים. אבל – לא נקרא לזה "נישואים". על זה אפשר לומר: ניסיון ללכת עם ולהרגיש בלי. השמרנים לא יהיו מרוצים, כי הם מבינים שבנט מוכן לתת הכל, חוץ מאשר את התווית "נישואים". הליברלים לא יהיו מרוצים, כי המאבק על לגיטימיות הוא במידה רבה מאבק על התווית "נישואים".
חלק מהאפשרויות שמתוארות כאן מתייחסות לחתירה של בנט לכוח. אחרות מתייחסות למערכת הערכים. בנט שינה את הערכתו לגבי מה שיכול לעזור לו לזכות בכוח. בנט אולי גם שינה כמה מערכיו. יהיו כמובן מי שיאמרו שזה שינוי לרעה (כמו דוברי ש"ס, שמיד הסבירו שבנט "מוכר את הזהות היהודית"). יהיו מי שיאמרו שזה שינוי לטובה (יאיר גולן בירך את בנט, מה שלא בטוח שמועיל לבנט). יהיו מי שיביטו בשינוי בחשדנות ויסרבו לראות בו שינוי אמיתי. הם יניחו שכמו אובמה, בנט תמיד חשב את מה שהוא אומר כעת, אבל לא אמר את האמת – והנה הוכחה שהוא לא תמיד אומר אמת (וההוכחה רק מתחזקת לנוכח הפליק פלאק המשונה שעשה בתוך שבוע).
השורה התחתונה, שוב כפולה: הדברים של בנט מלמדים על שינוי במיצוב הפוליטי של בנט כמנהיג, שתמיד רצה להיות מנהיג על־מגזרי, ורק נקלע להיות פוליטיקאי מגזרי, כי זו הייתה הפוזיציה שנתנה לו הזדמנות קלה יחסית להמריא. משמע, דבריו של בנט מעידים על כך שהוא סוף־סוף יושב במקום הטבעי לו. אין "אנחנו" של דתיים. יש "אנחנו" קצת אחר, שיש בו גם דתיים, אבל אין בו סדר יום מובהק של דתיים, ואין בו התייחסות מופלגת לרגישויות של דתיים (אבל כשהלך עם זה קצת יותר רחוק, בכל זאת נבהל ועשה צעד טקטי לאחור).
הדברים של בנט מלמדים גם על שינוי בשיח ובסנטימנט הישראלי ביחס לנישואים חד־ מיניים. נכון, כבר הרבה שנים יש פוליטיקאים שתומכים בנישואים כאלה, אבל הם היו בדרך כלל פוליטיקאים שהחילוניות שלהם יחסית מובהקת – שולמית אלוני, אביגדור ליברמן, אמנון רובינשטיין. עכשיו מתברר שאפשר להיות פוליטיקאי חובש כיפה, ימני, הפונה לציבור שאינו מסתייג מצורך בהכתבה מסוימת של "זהות יהודית" במרחב המדינתי, ולתמוך בנישואים חד־מיניים (אם רק נותנים להם שם אחר). זה אומר שגם אם האמירה הזאת היא מהלך ציני, מחושב, פוליטי, היא מלמדת על משהו: בנט כנראה חושב שזה כדאי לו. הוא לא רק מבטא שינוי אישי, הוא מזהה שינוי חברתי.
התרעות פיקוד העורף