האבסורד מתחדד כאשר אותה צרפת אוסרת על גולים איראנים להפגין נגד המשטר שממנו נמלטו. מדינה שמציגה את עצמה כמגדלור של חירות, משתיקה בפועל את קורבנות הדיכוי. לא מדובר בטעות נקודתית, אלא במדיניות: להחליש את מי שנאבקים בעריצות, ולהקל על מי שמפעילים אותה.
הבעיה איננה רק במדיניות הנוכחית, היא עמוקה יותר. היא נעוצה בדפוס היסטורי. במהלך מלחמת העולם השנייה, תחת משטר וישי, בחרה צרפת לשתף פעולה עם הרוע במקום להילחם בו. יהודים נשלחו למחנות המוות לא רק בידי הנאצים אלא גם בעזרת מנגנונים צרפתיים. זו הייתה בגידה בערכים שעליהם התיימרה צרפת להתבסס.
רפיסות מול רוע
גם ביחסיה עם ישראל לאורך השנים לא חסרו רגעים של בגידה. אמברגו הנשק ערב מלחמת ששת הימים, העמדות החד־צדדיות בזירה הבינלאומית, והנטייה הקבועה להאשים את ישראל בכל הסלמה - כל אלה אינם מקריים, הם חלק מקו עקבי של התרחקות מערכים דמוקרטיים כאשר מדובר במדינה היהודית.
העמדה האנטי־אמריקאית שמאפיינת את צרפת רק מחמירה את המצב. במקום לעמוד לצד ארה"ב והמערב מול איומים גלובליים, בוחרת פריז שוב ושוב לייצר בידול, לעיתים מתוך יהירות ושחצנות, לעיתים מתוך אינטרסים פוליטיים צרים. בעולם של טרור חוצה גבולות, הפיצול הזה הוא מתנה לאויבים.
מדיניות כזו פוגעת לא רק בישראל אלא גם בצרפת עצמה. היא מערערת את אמינותה, מחלישה את מעמדה הבינלאומי, ומרחיקה אותה מבעלות בריתה הטבעיות. גרוע מכך, היא שולחת מסר מסוכן, שלפיו המערב איננו מאוחד מול איומי הטרור.
ההיסטוריה לימדה אותנו כי רפיסות מול רוע איננה מובילה לשלום אלא לאסון. צרפת כבר הייתה שם בעבר ושילמה מחיר כבד. השאלה היא אם למדה את הלקח, או שהיא חוזרת עליו שוב, והפעם במסווה של דיפלומטיה.
התרעות פיקוד העורף