אבל הדיון גלש לשאלה הרחבה יותר: בהינתן תקציב ביטחון מוגבל (ואין סעיף תקציבי שאינו מוגבל, וגם בארה"ב האדירה נטען כי חסרים מיירטים ופצצות למלחמה באיראן, והם שוקלים להסב תעשיות אזרחיות לייצור נשק) - במה עדיף להשקיע: במיגון או בתקיפה? התשובה הנדושה תמיד תהיה: גם וגם. חייל זקוק לאמצעי המיגון האישיים, וכלי הרכב המשוריינים זקוקים למערכות מיגון כדי שישמרו על חיי החיילים, ואלו יוכלו לבצע את משימותיהם ולהכריע את האויב. חייבים להגן על האזרחים וגם לנצח.
אבל זו סיסמה חלולה. כי בסוף צריכים כל מדינה וצבא, בהינתן תקציב מוגבל, להכריע כמה לקנות מזה וכמה מזה. לא אנושי ולא הגיוני ולא אסטרטגי להותיר את יישובי גבול הצפון בלא מיגון לבתים ולקהילות. אבל בהינתן שישנם כלי הנשק המתקדמים, טילים ורקטות וכטב"מים לטווחים ארוכים – צריך למגן את כל הארץ.
היו שטענו, והיה טעם בטענתם, כי תחושת הביטחון היחסי שהעניקו אמצעי המיגון דוחה, אולי מונעת, את העיסוק ב"רפואה המונעת" – השמדת היכולות של האויב. בשנת 2014, כשסוריה נאלצה להתפרק מהנשק הכימי שלה – ניצלה ישראל את שעת הכושר התודעתית הזו והפסיקה את מרוץ ההתמגנות הזה.
הכל יודעים שארגוני טרור יכולים עדיין, באמצעים פשוטים יחסית, לייצר נשק כימי. הכל יודעים שאיראן יכולה לייצר ואולי גם ייצרה נשק כזה. אבל המדינה הבינה שיש להילחם בכוונות ההשמדה של אויבינו באמצעות תותחים (כאמור, שם קוד) ולא באמצעות מסיכות אב"כ או אמבולנסים.
אני מבין עיתונאים המבקשים להוקיע את מקבלי ההחלטות שלא ייצרו מספיק (או מכרו בזמן מלחמה) מיירטי חץ 3. אבל "אישור הצנזורה" לחשיפות מעין אלו מהווה באיראן אישור סופי להערכה הקודמת שלהם, ושיקול מכריע מבחינתם מתי ואיך להשתמש בנשק שבידיהם כשאזרחי ישראל, לכאורה, מוגנים פחות. הנזק הביטחוני במקרה זה ברור וגלוי לעין.
מדוע בשם "זכות הציבור לדעת" ו"חופש העיתונות" צריך להתיר לפרסום מידע המשרת את האויב? הציבור אינו יודע כמה מיירטים כאלו יש לנו וגם לא כמה טילים בליסטיים זמינים יש לאיראן. הציבור אינו יודע כמה מטוסי קרב וטילים ארוכי טווח "חסרים" לנו כדי להכפיל ולשלש את יכולות ההתקפה שלנו ולהשמיד יותר אתרי טילים ותעשיות באיראן, כדי למנוע מהם יכולות ייצור ושיגור. הציבור יודע כי "אין הגנה הרמטית" וכי מקצת מטילי האויב חודרים ופוגעים. אז עכשיו "הציבור יודע" שחסרים לנו מיירטים והממשלה אשמה. איך זה עוזר לנו במלחמה?
ב-1940-1941, בימי "הקרב על בריטניה" והבליץ על לונדון, היו לגרמנים כ-2,500 מטוסי קרב ומטוסי קרב-הפצצה. לחיל האוויר הבריטי היו פחות מ-800 מטוסי קרב. הציבור הבריטי לא נחשף כמובן בעת המלחמה לנחיתות הנוראה הזו. האם המורל והחוסן הלאומי בבריטניה היו משתפרים לו ידעו? הגרמנים ידעו, אבל ההנהגה בבריטניה והצנזורה הצבאית שלה הבינו כי לא נכון לפרסם גם אם האויב יודע. כי גם רוח העם הבריטי הייתה חשובה להם.
דומה כי אצלנו דווקא הפגיעה ברוח העם והאפשרות הנוספת לערער את הביטחון ביכולתנו לנצח חשובות לעיתונאים ולצנזורה בעיקר כדי לנגח את הממשלה. גם הם יודעים כי אם תחליט מחר ישראל לייצר אלפי מיירטים – יעברו למעלה משנתיים עד שקווי הייצור הנוספים יוקמו והמיירטים יהיו מוכנים לשיגור.
ולפיכך, אי אפשר להניח כי הפרסום נועד להניע את הממשלה לקבל החלטות תקציביות כבדות משקל כדי לשפר את ההגנה על האוכלוסייה כבר במלחמה הנוכחית. ואם זה חשוב רק לעתיד (ועדיין, נכון יותר לטעמי להשקיע בהתקפה ולא בהגנה) – מה בוער לפרסם את זה דווקא עכשיו?
התרעות פיקוד העורף