מרבית הציבור הערבי בישראל הוכיח בשנתיים וחצי האחרונות כי החשש מ"אויב מבית" הוא עקר. גם כשישראל הותקפה, מאז 7 באוקטובר, בחר הרוב המכריע של הציבור הערבי להתרחק מהלהבות, להמשיך בשגרת יומו ולשמור על יציבות אזרחית. ברור שהיו סוררים, ובהם צריך לטפל כחוק, ללא פשרות וביד ברזל.
זהו מעקף חיוני והגיוני עבור מי שלא נולד ציוני, אך מעוניין לתרום למדינה וליהנות מפירותיה כאזרח שווה זכויות. ההחרמה הקולקטיבית היא מתנה לקיצוניים. היא דוחפת את הציבור הערבי לאחדות פוליטית מדומה ומשאירה את ישראל בלופ אינסופי של ממשלות מעבר משותקות. היא גם משאירה אנשים טובים מחוץ לעמדות הנהגה.
אם המטרה של מפלגה חדשה כמו "ביחד" היא יצירת משהו חדש, ראוי שגם המסרים יאווררו. הדרת הערבים הקולקטיבית צריכה להתקפל, והתקווה צריכה להיות נוכחת במרחב הציבורי שֶׁכָּמֵהַּ ברובו לאופק חדש. דווקא הושטת יד אמיצה למנהיגות ערבית פרגמטית היא הדרך המשמעותית להבטחת רוב קואליציוני יציב ולמתן מענה לציבור ערבי, שיוכל לומר בקול מלא: "אנחנו ישראלים". זהו רגע גורלי לעתיד של מדינת ישראל. עדיין לא מאוחר לתקן את המסרים של המפלגה שקמה זה עתה.
התרעות פיקוד העורף