יורם כהן היה הסחורה החמה ביותר על המדף הפוליטי. הדמיון בינו לבין גדי איזנקוט מדהים: שניהם בנים לעולים מארצות המזרח. הוריו של איזנקוט עלו ממרוקו, הוריו של כהן עלו מאפגניסטן - ולכן הוא כונה "האפגני" ב־35 שנותיו בשב"כ. שניהם נאמנים למוטו "אל תתבכיין, תצטיין", ילדים שגדלו בפריפריה, שלא היה להם, לכאורה, סיכוי לעשות את זה.
שניהם עשו את זה והגיעו לראש הפירמידה הביטחונית. שניהם צנועים, ממלכתיים, פטריוטיים. כהן נולד בשכונת שפירא. איזנקוט נולד בטבריה וגדל באילת. שניהם בנים למשפחות דתיות. איזנקוט הבוגר אינו דתי, כהן כן. פאר הציונות הדתית, אם יורשה לי. גם הקריירות הביטחוניות שלהם השיקו זו לזו. שניהם הגיעו לגולני.
באותן שנים לגולני הגיעו בעיקר אלה שלא עברו את המיון לצנחנים. שניהם גולני בנשמה. כהן השתחרר כלוחם, איזנקוט הפך למח"ט. הם נלחמו יחד באינתיפאדה השנייה, איזנקוט כמפקד אוגדת איו"ש וכהן כמפקד מרחב ירושלים בשב"כ. אחר כך עוד הספיקו להשיק כהונות בראש הפירמידה: איזנקוט כרמטכ"ל שנה וחצי, במקביל ליורם כהן כראש השב"כ.
ההערכה ההדדית ביניהם מובנית, טבעית, נינוחה. זו כנראה גם הסיבה שבעטיה בחר כהן בסופו של דבר באיזנקוט על פני בנט. ההיכרות המעמיקה וההבנה שאיזנקוט מנהיג רגוע יותר, תזזיתי פחות.
בנט מפגין שלווה מול הגיוס הטרי של עמיתו/יריבו איזנקוט. "הכל טוב", אמר אתמול לאנשיו, "ידעתי שיורם הולך לגדי, זה בסדר גמור". לא בטוח שהשלווה הזו רוגעת גם מתחת לפני השטח.
התרעות פיקוד העורף