שינוי ארגוני ואידיאולוגי עמוק זה מתורגם הלכה למעשה לרטוריקה תוקפנית ולאיומים מילוליים הולכים ומסלימים מצד ארדואן. בשנה האחרונה חצה ארדואן את קווי הביקורת המדינית ועבר למחוזות של דה-הומניזציה, תוך השמעת איומים קיומיים מפורשים. החל מהשוואות תכופות למשטר הנאצי ("במה אתם שונים מהיטלר?"), דרך ייחול פומבי ודתי להשמדת המדינה ("שאללה יהרוס ויחריב את ישראל הציונית"), ועד לאיומים גלויים בהתערבות צבאית ישירה ("כשם שנכנסנו לקרבאך וללוב... אולי נעשה להם אותו הדבר") ודרישות להטלת אמברגו נשק בינלאומי.
הסכנה המהותית הנשקפת כיום מארדואן ומטורקיה בכלל חורגת הרבה מעבר לדמגוגיה פופוליסטית שנועדה לגייס תמיכה אלקטורלית מבית. האיום האמיתי טמון בשילוב המסוכן של רטוריקה רדיקלית עם עוצמה צבאית, כלכלית ודיפלומטית של מעצמה אזורית גדולה החברה בברית נאט"ו.
ארדואן מנצל את מעמדה ואת כוחה של טורקיה כדי להעניק מטרייה מדינית ומרחב פעולה לארגוני טרור, להוביל מנגנוני לחץ וחרמות כלכליים נגד ישראל, ולערער באופן אקטיבי את היציבות במזרח התיכון. אובדן העוגן הטורקי והפיכתו למוקד עוינות פעיל ויוזם מייצרים עבור ישראל והעולם החופשי חזית אסטרטגית מורכבת, המאיימת להצר את חופש הפעולה הבינלאומי ולתדלק את ציר ההתנגדות האסלאמיסטי ברחבי המזרח התיכון.
בעוד יחידות הצבא השתלטו על מוקדי כוח והכריזו כי הן פועלות "להשבת הדמוקרטיה", הנשיא ארדואן לא הופיע בארמון הנשיאות ולא מעל בימת הפרלמנט. הוא בחר להופיע דרך מסך טלפון נייד. בשיחת FaceTime ששודרה בשידור חי בטלוויזיה, הוא הביט היישר למצלמה וקרא לאזרחי טורקיה לצאת לרחובות ולהגן על שלטונו.
באותו לילה, תומכיו ראו בו מנהיג אמיץ שניצב מול הצבא. זה היה הרגע שבו ארדואן עבר תהליך התמרה ממנהיג פוליטי לדמות היסטורית, לאיש שהציל את הרפובליקה הטורקית מקריסה. מנגד, מבקריו ראו באותו הלילה נקודת מפנה הפוכה: הנשיא שנבחר באופן דמוקרטי החל לבסס שלטון ריכוזי חסר תקדים, תוך שימוש בפחד הלאומי על מנת לעצב מחדש את המדינה בדמותו.
ארדואן הוא מהמנהיגים שמעוררים תחושות מטלטלות, ודאי עבור שכבות רחבות בטורקיה, בעיקר בפריפריה השמרנית והדתית. הוא המנהיג שמבטא את קולן וזהותן. הוא האיש ששבר את תקרת הזכוכית של ההגמוניה החילונית הישנה של האליטות באנקרה ובאיסטנבול, פתח את שערי המוסדות בפני הציבור הדתי, והעניק תחושת שייכות למיליונים שחשו במשך עשורים מודרים מהתפיסה הכמאליסטית ("ששת החיצים"), שקבעה את סדר היום תחת שלטונו של אטאטורק. תחת הנהגתו של ארדואן צמחה הכלכלה, נבנו תשתיות וכבישים, שדות תעופה, בתי חולים ומיזמי ענק, וטורקיה החלה לראות בעצמה כוח אזורי עולה ולא רק גשר בין מזרח למערב.
אך לצד הדימוי של "אבי טורקיה החדשה", התפתחה מציאות מורכבת יותר. בהדרגה, מי שטיפח את דימויו כמנהיג דמוקרטי שהצליח לשלב בין אסלאם לפוליטיקה מודרנית, החל לרכז בידיו עוד ועוד כוח. מערכת המשפט עוצבה מחדש, התקשורת העצמאית נחלשה, מתנגדים פוליטיים הושתקו, ויריביו החלו לתאר את טורקיה לא כדמוקרטיה מתחדשת אלא כמשטר המאופיין בלאומיות, דת ופולחן אישיות.
האיש מאחורי התדמית
כדי להבין כיצד ארדואן הפך לאחת הדמויות המשפיעות והשנויות במחלוקת במזרח התיכון, יש לחזור אל סמטאותיה הצפופות של שכונת קסימפאשה באיסטנבול. שם, הרחק מן האליטות החילוניות של טורקיה הישנה, גדלה הדמות שמאוחר יותר תציג את עצמה כנציג "הטורקי הפשוט" מול הממסד הישן.
ארדואן נולד בשנת 1954 באיסטנבול למשפחה שמרנית ממוצא גיאורגי בעיר ריזה שעל חוף הים השחור. אביו היה איש משמר חופים, אדם קשוח שדרש משמעת גבוהה, והבית שבו גדל שילב בין מסורת דתית עמוקה לבין תחושת מאבק יומיומית של משפחה מהמעמד הבינוני-נמוך. השכונה שבה התבגר הייתה מקום שבו כוח אישי, כבוד ויכולת עמידה מול יריבים היו חלק מהחיים עצמם. בסביבה זו למד ארדואן כבר בגיל צעיר כיצד לדבר אל אנשים בגובה העיניים לא כטכנוקרט, אלא כמי שמבין את השפה של הרחוב.
אחד המרכיבים המרכזיים בעיצוב זהותו היה החינוך שקיבל. בניגוד לנתיב החילוני המקובל ברפובליקה הטורקית, משפחתו שלחה אותו ללמוד בבית ספר אימאם-חאטיפ, מוסד דתי שנועד להכשיר אנשי דת ומטיפים. בתקופה שבה שלטה האליטה הכמאליסטית, שכללה בין היתר חילוניות כניגוד לאימפריה העות'מאנית וניסתה לדחוק את הדת מן המרחב הציבורי, בתי הספר הללו הפכו לחממה של דור חדש של צעירים שראו באסלאם לא רק אמונה פרטית, אלא גם זהות פוליטית. שם למד ארדואן את יסודות הרטוריקה הדתית, את חשיבות הסמליות וכן את היכולת להשתמש בשפה רגשית על מנת ליצור הזדהות עמוקה.
הכריזמה של ארדואן נבנתה לא רק על נאומים אלא גם על סיפור חייו. הוא הקפיד לטפח את דימוי "הילד מהשכונה" שהגיע מלמטה, ששיחק כדורגל ברחובות וחלם להפוך לשחקן מקצועי, כזה שהכיר מקרוב את הקשיים של החברה בפריפריה החברתית-גיאוגרפית. בטורקיה שבה האליטות נתפסו מנותקות, דימוי זה הפך לנכס פוליטי עצום. הציבור לא ראה בו רק פוליטיקאי, אלא "אחד משלנו" שהצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של המדינה החילונית בשם אלה שמעולם לא הרגישו שייכים אליה.
כך, עוד הרבה לפני שהפך לנשיא, נבנתה התדמית שתלווה אותו לאורך כל דרכו, מנהיג שמציג עצמו לא כאיש הממסד אלא כאיש העם המחויב לשנות את המערכת מבפנים.
הבריתות שאפשרו את העלייה
עלייתו של רג'פ טאיפ ארדואן לשלטון לא הייתה תוצאה של כריזמה בלבד, וגם לא של רגע פוליטי חד-פעמי. מאחורי הסיפור של האיש שהציג את עצמו כבן העם שנלחם באליטות קיימת אסטרטגיה של בניית בריתות פוליטיות, חברתיות ואידיאולוגיות שהפכו אותו מדמות שולית יחסית במערכת הטורקית למנהיג החזק ביותר בתולדותיה המודרניות.
מהשוליים של הפוליטיקה האסלאמית בשנות ה-80 ועד להפיכתו למנהיג המדינה בתחילת שנות האלפיים, ארדואן הצליח לתרגם זהות דתית, תחושת קיפוח חברתי ושינויים מבניים במערכת הפוליטית - לכוח אלקטורלי יציב ומתרחב.
הבסיס הפוליטי הראשוני שלו נבנה בתוך מפלגת הרווחה (Refah Party) של נג'מטין ארבקאן, וזו ייצגה את האסלאם הפוליטי בטורקיה. המפלגה הציעה חלופה לממסד החילוני של הרפובליקה הטורקית, וב-1994 הצליחה לרשום הישג משמעותי בבחירות המקומיות כאשר הפכה למפלגה הגדולה ביותר ברמה העירונית. באותה שנה נבחר ארדואן לראשות עיריית איסטנבול, תפקיד שהפך אותו לשחקן פוליטי מרכזי בזירה הלאומית והיה הבסיס המעשי הראשון לבניית כוחו.
העיר הגדולה במדינה הפכה עבורו למעבדת כוח. ארדואן שיפר את השירותים העירוניים, פתר את בעיות המים והזיהום, והציג סגנון ניהול יעיל יותר מקודמיו. אך מעבר לניהול עצמו, העירייה שימשה עבורו מנגנון פוליטי. דרך רשתות רווחה, תעסוקה, קבלנים מקומיים וארגונים קהילתיים נוצרה מערכת נאמנות חדשה שחיברה בין השלטון המקומי לבין הציבור. כך נבנה לא רק מוניטין אלא גם מנגנון יעיל שמיטיב עם הציבור.
ב-1995 זכתה מפלגת הרווחה בכ-21% מהקולות בבחירות הכלליות והפכה למפלגה הגדולה בפרלמנט. הישג זה סימן את התחזקות הזרם האסלאמי בפוליטיקה הטורקית. אולם ב-1997, בעקבות לחץ צבאי ופוליטי על הרפובליקה החילונית, הופלה הממשלה והחלה נסיגה של המפלגה האסלאמית. ב-1998 הורשע ארדואן בשל נאום בעל אופי דתי, ואף נכלא לכארבעה חודשים ב-1999. אירוע זה חיזק את תדמיתו כקורבן של הממסד והעמיק את התמיכה בו בקרב הציבור השמרני.
בבחירות בנובמבר 2002 השיגה AKP ניצחון היסטורי עם כ-34.3% מהקולות, אך בשל אחוז החסימה הגבוה בטורקיה (10%) היא קיבלה רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט: 363 מתוך 550. ניצחון זה סימן את תחילת שליטתה הפוליטית של המפלגה. בתחילה לא יכול היה ארדואן עצמו לכהן כראש ממשלה בשל הרשעתו הקודמת, אך לאחר שינוי חקיקה הוא נכנס לתפקיד במרץ 2003.
בבחירות 2007 התחזקה המפלגה עוד יותר, כאשר קיבלה כ-46.7% מהקולות וזכתה ב-341 מושבים בפרלמנט. ארדואן ביסס שליטה פוליטית יציבה, בעוד בן בריתו עבדאללה גול נבחר לנשיא. בשנת 2011 הגיע שיא התמיכה הציבורית, כאשר AKP זכתה בכ-49.8% מהקולות, כמעט מחצית מהבוחרים, והמשיכה לשלוט ברוב מוחלט של הפרלמנט. בשלב זה הפכה המפלגה לכוח דומיננטי במערכת הפוליטית הטורקית.
אחד המנגנונים המרכזיים שאפשרו את העלייה היה יצירת ברית בין המדינה לבין המעמד העסקי-שמרני. ארגונים כמו MÜSİAD (איגוד התעשיינים ואנשי העסקים העצמאיים) שייצגו את הבורגנות הדתית החדשה של אנטוליה, הפכו לשותפים מרכזיים של המשטר.
לצד זאת, הממשלה יצרה מערכת של תמריצים כלכליים - מכרזים ציבוריים, סובסידיות ואשראי מבנקים ממשלתיים - שהובילו ליצירת שכבת הון חדשה התלויה בשלטון. בין 2011 ל-2022 בוצעו בטורקיה פרויקטים בהיקף של כ-156 מיליארד דולר בשותפויות ציבוריות-פרטיות. מנגנון זה חיזק את הקשר בין נאמנות פוליטית לבין רווח כלכלי.
במקביל, ארדואן בנה מערכת של שליטה בתקשורת ובשיח הציבורי. קבוצות עסקיות מקורבות רכשו כלי תקשורת מרכזיים, וכך נוצר מצב שבו חלק גדול מהמדיה הטורקית הפך לתומך ממשלתי. עד 2023, מרבית ערוצי הטלוויזיה המרכזיים היו בבעלות קבוצות עסקיות בעלות קשרים הדוקים לשלטון. כך למשל, קבוצת Demirören רכשה את אחת מקבוצות המדיה הגדולות באמצעות הלוואה של כ-800 מיליון דולר מבנק ממשלתי, לאחר שקודמתה נקנסה והוחלשה בשל ביקורתיות כלפי השלטון.
גם הדת והלאומיות שימשו כמנגנוני גיוס מרכזיים. ארדואן הציג את עצמו כמייצג הציבור המוסלמי השמרני שנדחק לשוליים במשך עשרות שנים. במקביל הוא חיזק שיח לאומני של עוצמה טורקית, עצמאות מדינית והתנגדות ללחץ מערבי. שילוב זה אפשר לו לאחד בין קבוצות חברתיות שונות: דתיים, לאומנים ומעמד ביניים פריפריאלי.
בסיכומו של דבר, עלייתו של ארדואן לשלטון הייתה תוצאה של שילוב בין בריתות פוליטיות, אינטרסים כלכליים, שליטה מוסדית ונרטיב זהותי חזק. לא מדובר היה בהצלחה מקרית או חד-פעמית, אלא בבניית מערכת יציבה של כוח שהלכה והתרחבה לאורך יותר משני עשורים, עד להפיכתו לדמות הפוליטית הדומיננטית ביותר בטורקיה המודרנית.
הדת, שהודחקה לשוליים הציבוריים, הפכה אצלו לכלי על מנת למנף שייכות פוליטית. הלאומיות, שבעבר זוהתה עם החילוניות הכמאליסטית, קיבלה אצלו לבוש חדש: גאווה טורקית המחוברת לזהות דתית-אסלאמית.
לצד הבריתות הפנימיות, הוא השכיל להבין גם את חשיבות כלי התקשורת. ארדואן למד להשתמש במסרים קצרים, רגשיים וישירים. הוא טיפח תדמית של מנהיג נרדף אשר נאבק בממסד הישן, ובכך הפך כל עימות פוליטי למאבק אישי בינו לבין "העם". כל ביקורת עליו הוצגה כמתקפה על המחנה שהוא מייצג.
עלייתו של ארדואן הייתה תוצאה של השילוב בחיבור בין דת, זהות, מנגנון פוליטי, מערכת חינוך ושליטה בנרטיב. הוא לא רק ניצח בבחירות אלא הוא גם הצליח לבנות מחדש בתוך כללי המשחק הדמוקרטי את המפה החברתית שאפשרה לו לנצח שוב ושוב.
הרגע שבו הכל השתנה
במשך יותר מעשור הצליח ארדואן לבסס סביבו תדמית כמעט בלתי מעורערת. בעיני מיליוני אזרחים בטורקיה הוא היה המנהיג שהחזיר את הכבוד לאנשים הפשוטים, שבר את שליטתן הבלעדית של האליטות הישנות, והפך מדינה שראתה בעצמה שולית למעצמה אזורית בעלת ביטחון עצמי גבוה.
המחאה בגזי כבר לא עסקה רק בעצים. היא הפכה להתקוממות נגד תחושה עמוקה יותר: כאשר התחוור שהמנהיג שהבטיח לפתוח את המדינה, החל לסגור אותה. אלפי צעירים, אנשי אקדמיה, חילונים, ליברלים ואפילו שמרנים מאוכזבים יצאו לרחובות לא משום שהתנגדו לפרויקט בנייה, אלא משום שהרגישו שהממשלה הפסיקה להקשיב. עבורם, גזי היה הרגע המכונן שבו החלה להתפורר התדמית של ארדואן כרפורמטור דמוקרטי.
עד אותו קיץ, גם מי שלא תמכו בו באופן מלא עדיין ראו בו פוליטיקאי פרגמטי, אדם בעל שורשים דתיים אך כזה שפועל בתוך כללי המשחק הדמוקרטיים. אולם תגובתו למחאה חשפה צד אחר. במקום לנסות להרגיע את הרוחות, ארדואן בחר לנקוט עימות. הוא תיאר את המפגינים כבוגדים, כסוכנים של כוחות זרים וכמי שפועלים נגד רצון העם. ככל שהמחאה התרחבה, כך החריפה גם הרטוריקה שלו. המסר היה ברור: מי שמתנגד למנהיג, מתנגד למדינה.
נדמה שדווקא ברגע הזה החל ציבור רחב להבין שהפער בין הסיפור למציאות גדול מכפי שנדמה. המנהיג שהציג את עצמו כקורבן של ממסד כוחני, החל להיתפס בעיני רבים כמי שהפך בעצמו למוקד הכוח. שפת הפיוס הוחלפה בשפה של נאמנות. הבטחת הדמוקרטיה הוחלפה בהדרגה לדרישה של הזדהות מוחלטת. במקום מנהיג שמרחיב את גבולות המערכת, התגלה שליט שמגדיר מחדש מי שייך אליה ומי נחשב לאיום עליה.
המנגנון האידיאולוגי
על מנת להבין את דרכו של ארדואן, לא די לבחון את המשברים, הנאומים או האירועים שהפכו אותו לדמות המרכזית בטורקיה בעת החדשה. מאחורי ההחלטות הפוליטיות, מאחורי השינויים החוקתיים ומאחורי העימותים עם יריביו מבית ומחוץ, פעל לאורך השנים מנגנון עמוק יותר, תפיסת עולם סדורה שניסתה להגדיר מחדש את זהותה של המדינה.
המדינה החדשה נבנתה על ניתוק מכוון מן העבר העות'מאני: הדת הוצאה מהמרחב הציבורי, הממסד הצבאי הפך לשומר הסף של החילוניות, והזהות הלאומית הוגדרה מחדש סביב רעיון של מדינה מערבית, רציונלית וחילונית. ארדואן לא ביקש רק לשנות מדיניות. מבחינתו, טורקיה לא הייתה צריכה לבחור בין מודרניות לבין אסלאם אלא לשלב בין השניים תחת הנהגה חדשה.
ארדואן כמעט מעולם לא הציג את מאבקו כעימות בין דת למדינה, אלא ניחן בכישורים פוליטיים חדים כאשר בחר לתאר את המציאות כמאבק בין "העם האמיתי" לבין האליטות הישנות. במונחים שלו, החילוניות לא הוצגה כערך דמוקרטי אלא כמנגנון שהרחיק את הציבור הדתי ממוקדי הכוח ומקבלת ההחלטות וכך הוא הצליח לתרגם רעיון דתי לשפה פוליטית רחבה יותר. הוא לא שיקף לציבור שהוא נאבק למען אסלאמיזציה של המדינה, אלא שהוא נאבק למען ערכים של צדק, כבוד והשבת הקול של אלה שנדחקו לשוליים.
המנגנון האידיאולוגי שלו נשען על שלושה יסודות. הראשון היה זהות. ארדואן ביקש לבנות מחדש את הקשר בין הלאומיות הטורקית לבין האסלאם הסוני. במשך עשרות שנים נתפסו השניים כנפרדים בטורקיה. אצל ארדואן הם הפכו למקשה אחת. טורקיה לא הוצגה רק כמדינת לאום, אלא גם כיורשת של עבר היסטורי גדול יותר, כזו המחברת בין עוצמה פוליטית, דתית ואזורית. העבר האימפריאליסטי העות'מאני שהודחק, חזר להיות מקור לגאווה וללגיטימציה.
היסוד השני היה תפיסת מצור. לאורך השנים ארדואן טיפח נרטיב שלפיו טורקיה מוקפת יריבים, מבית ומחוץ. יריביו הפוליטיים, התקשורת, הממסד המשפטי, המערב, ולעיתים גם חלק ממדינות ערב, כולם הוצגו כחלק ממאבק רחב נגד "טורקיה החדשה". השפה הזאת אפשרה לו להפוך כמעט כל ביקורת פוליטית לשאלה של נאמנות לאומית. מי שהתנגד למדיניותו לא הוצג רק כיריב פוליטי, אלא לעיתים כמי שפועל נגד רצון האומה.
היסוד השלישי היה שינוי חברתי עמוק. ארדואן לא רצה רק להחליף ממשלה, הוא ביקש לעצב דור חדש. הדבר בא לידי ביטוי בחינוך, במרחב הציבורי ובמוסדות המדינה. בתי ספר דתיים קיבלו מעמד מרכזי יותר, השיח הציבורי נעשה שמרני יותר, והדת חזרה בהדרגה למרכז הזהות הרשמית. מבחינתו, שליטה במוסדות איננה רק שליטה פוליטית, היא הדרך לשנות את אופייה של החברה עצמה.
גם מדיניות החוץ השתלבה בתפיסה הזאת. עיצוב היחס כלפי תנועות אסלאמיסטיות באזור, ובהן גורמים המזוהים עם תנועת האחים המוסלמים, לא נתפס רק כמהלך טקטי אלא כחלק מהשאיפה למצב את טורקיה ככוח מוביל בעולם המוסלמי. ארדואן ראה בטורקיה לא רק מדינה אזורית אלא גם מרכז פוליטי שיכול להציע מודל אחר למזרח התיכון, כזה שאינו תלוי לחלוטין במערב.
בסופו של דבר, האירועים סביב ארדואן אינם נראים מקריים כאשר בוחנים את הרעיונות שמאחוריהם. מה שנראה לעיתים כסדרה של תגובות למשברים, מתברר כתהליך סדור ועקבי של עיצוב זהות חדשה למדינה. המחלוקת סביבו אינה רק על סגנון שלטונו, אלא על השאלה העמוקה יותר: איזו טורקיה ניסה לבנות ומאיזו טורקיה הוא ביקש להיפרד.
איך הרעיונות הפכו למדיניות
המעבר של ארדואן ממנהיג פוליטי למעצב משטר בטורקיה לא התרחש רק דרך ניצחונות בקלפי, אלא גם באמצעות תהליך שיטתי שבו רעיונות אידיאולוגיים תורגמו למבנה שלטוני חדש. בלב התפיסה עמדה ההנחה כי יכולתו ליצור יציבות לאומית מחייבת ריכוז כוח, החלשת מוקדי התנגדות ובניית קשר ישיר בינו לבין הציבור. במקום לראות במשבר איום על שלטונו, ארדואן הפך אותו לכלי פוליטי שמאפשר לו להצדיק שינויי עומק במדינה.
השלב הראשון היה שינוי חוקתי, שהעניק לרעיון צורה מוסדית. משאל העם בשנת 2017, שנכנס לתוקף ב-2018, ביטל למעשה את השיטה הפרלמנטרית והעביר סמכויות נרחבות לנשיאות. תפקיד ראש הממשלה בוטל, והנשיא קיבל שליטה רחבה על מינוי שופטים, פקידים בכירים וראשי מוסדות כלכליים. כך הרעיון של "מנהיגות חזקה" הפך ממסר פוליטי למבנה חוקי ששינה את אופייה של המדינה.
במישור הפוליטי הצליח ארדואן לבנות שלטון המבוסס על תלות הדדית. מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בראשותו הרחיבה את כוחה באמצעות רשת של נאמנויות מקומיות, חלוקת משאבים והעמקת הקשר עם קבוצות שמרניות. המשטר לא הסתפק בשליטה בפרלמנט אלא פעל ליצירת מציאות שבה תמיכה בשלטון הפכה למקדם יכולת נגישות להשפעה, לתקציבים ולמוקדי כוח. המשבר הכלכלי והביטחוני שימש כהצדקה לצמצום הביקורת ולחיזוק ההנהגה.
אחד השינויים המשמעותיים ביותר היה עיצוב מחדש של המוסדות. עצמאות הבנק המרכזי נשחקה בהדרגה, ומינויים מקצועיים הוחלפו בנאמנים פוליטיים. בתי המשפט עברו פוליטיזציה, התקשורת הוכפפה בהדרגה לבעלי הון מקורבים, והרגולטורים שאמורים היו לפקח על השוק איבדו את עצמאותם.
גם בתחום הכלכלי קיבל הרעיון הפוליטי ביטוי מעשי. ארדואן פיתח מודל של קפיטליזם תלוי שיוך פוליטי, שבו המדינה מכוונת את הכלכלה באמצעות מכרזים, פרויקטים לאומיים ואשראי ציבורי. פרויקטי תשתית ענקיים כגון גשרים, שדות תעופה, בתי חולים וכבישים הוצגו כסמל לעוצמה לאומית, אך שימשו גם ליצירת אליטה עסקית חדשה שתלויה בשלטון. בעלי הון שנהנו מהמדינה חיזקו בתמורה את המערכת הפוליטית, בין היתר באמצעות רכישת כלי תקשורת ותמיכה בנרטיב הממשלתי.
ארדואן השכיל לחבר בתחום החברתי בין זהות, רווחה ונאמנות פוליטית. שכבות חלשות קיבלו סיוע ממשלתי, הרחבת קצבאות והטבות ישירות, בעוד המעמד הבינוני נשחק תחת האינפלציה הגואה. כך נוצרה מערכת שבה חלקים מהחברה החלו לראות בשלטון מקור ליציבות אישית. במקביל, השיח הציבורי עבר קיטוב מכוון בין "העם האמיתי" לבין האליטות, האופוזיציה והמערב.
הרעיונאות של ארדואן לא נשארה ברמה הרטורית אלא הפכה למדיניות דרך חקיקה, עיצוב מוסדות, שליטה בכלכלה, שימוש במשברים וניהול זהות קולקטיבית. כך נבנה בטורקיה מודל שבו האידיאולוגיה אינה רק מצע שלטוני אלא גם מנגנון הפעלה שמארגן מחדש את המדינה סביב אדם אחד.
בתחום יחסי החוץ תרגם ארדואן את רעיון "טורקיה העצמאית" למדיניות גמישה ולעיתים מתריסה במכוון. הוא שימר קשרים עם המערב אך במקביל העמיק את יחסיו עם רוסיה, קטאר ומדינות נוספות שאינן מחויבות לערכים ליברליים-מערביים. משברים אזוריים דוגמת סוריה, מזרח הים התיכון וסוגיית ההגירה נוצלו להצגת טורקיה כמעצמה אזורית ולחיזוק מעמדו הפנימי כמנהיג שמגן על האינטרס הלאומי מול לחצים חיצוניים.
האימפריה עוד תחזור?
לממשלת טורקיה קשרים הדוקים עם ארגון IHH (הקרן לזכויות אדם, לחירויות ולסיוע הומניטרי), עמותה שהוקמה ב-1992 בתקופת המלחמה בקוסובו, ופועלת כיום בזירות גיאוגרפיות רחבות המתפרשות בעיקר באזורים שהיו בעבר תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. פעילותה מתרחבת גם למדינות דוברות טורקית במרחב הפוסט-סובייטי, לרבות אזורים ברוסיה של ימינו.
נוסף על כך נטען כי קיים שיתוף פעולה עקיף או מקביל בין IHH ובין הסוכנות הטורקית לשיתוף פעולה ופיתוח (TİKA), גוף ממשלתי טורקי הפועל בתחומי סיוע ופיתוח בינלאומי המשמש על פי טענות לקידום פעילות אזרחית, תרבותית וכלכלית במזרח ירושלים. יש הסוברים כי הסוכנות עשויה לשמש לעיתים גם כמסווה לפעילות פוליטית רכה ואף להשפעה אסטרטגית ארוכת טווח, והחשש העיקרי הוא כי ייתכן שגורמים קיצוניים עלולים לפעול מתחת לפני השטח במסגרת פעילות הומניטרית בדומה לאונר"א, ששימש את חמאס כמנגנון הפעלה ברצועת עזה.
המשמעות של הדברים אינה מסתכמת ברטוריקה בלבד. מדובר בהצהרה שמכוונת גם לעיצוב עמדה אזורית רחבה יותר, תוך ניסיון לחזק את מעמדה הניאו-עות'מאני של טורקיה ולגייס את העולם המוסלמי, כולל הבעת תמיכה בארגוני טרור דוגמת חמאס על מנת ליצור לחץ דיפלומטי שיחליש את ישראל בזירה הבינלאומית. במובן זה, דבריו של ארדואן אינם רק תגובה למלחמה ברצועת עזה, אלא חלק ממאבק רחב יותר על עיצוב הנרטיב האזורי וניסיון לערער את מעמדה של ישראל כמעצמה במזרח התיכון.
בפברואר 2026 דיווח גוף התקשורת הטורקי TRT כי הרשות לענייני דת בטורקיה הקימה שלושה מסגדים חדשים לקראת חודש הרמדאן ברצועת עזה. המסגדים נבנו בשכונות א-סברה, ג'באליה ושייח' רדואן שבעיר עזה. גורמים מדיניים העריכו כי ארדואן מבקש לבסס דריסת רגל ארוכת טווח בזירה הפלסטינית תוך תמיכה בחיזוק חמאס (האחים המוסלמים), וזאת באמצעות שילוב של פעילות אזרחית ודתית והצהרות ביטחוניות.
במקביל המשיך ארדואן לקדם מדיניות חוץ אקטיבית, המשלבת בין עוצמה צבאית, מעורבות אזרחית והשפעה דתית. טורקיה השתתפה בתרגיל רחב היקף של נאט"ו בגרמניה, מה שהדגיש את מעמדה כחברה פעילה בברית הצפון-אטלנטית לצד מדיניות חוץ עצמאית יותר במזרח התיכון.
ההתפתחויות בפברואר 2026 הצביעו על מאמץ מתמשך של טורקיה לחיזוק השפעתה באזור באמצעות שילוב בין פעילות הומניטרית, דתית וביטחונית, כחלק מאסטרטגיה רחבה של הרחבת נוכחות והשפעה בזירה האזורית.
בסוף מרץ 2026, בשלהי שאגת הארי והסגר על מצר הורמוז, טורקיה וסוריה ניסו ליצור נתיב סחר חלופי שאמור לעבור מהודו לאירופה דרך מדינות המפרץ וסוריה, במטרה להחליף את ישראל בנתיב הסחר החדש.
מסדרון הסחר IMEC, בין הודו לאירופה דרך המזרח התיכון, הוא פרויקט שעלה לכותרות מספר שבועות לפני 7 באוקטובר, והיה אמור להוות נקודת מפנה בנורמליזציה בין ישראל לבין סעודיה, משום שהמסדרון היה אמור לעבור דרך שתי המדינות.
כמו כן, בשבועות האחרונים הכריז ארדואן בהקשר למסדרון הכלכלי החלופי בשם TRIPP כי "טורקיה בולטת כאי של יציבות וכחוף מבטחים. אנו מאמינים בלב שלם שהמשבר העולמי יפתח דלתות חדשות למדינתנו". ההבדל בין שני נתיבים אלה נעוץ בעובדה שה-IMEC נועד לחבר את הודו והמפרץ לאירופה דרך נמל חיפה, ואילו המסלול הטורקי מתמקד בחיבור בין סין, דרך סוריה ומרכז אסיה.
ארדואן מבקש לעצב מנגנון השפעה שונה מאיראן יריבתו, כזה הנשען על הפעלת כוחות בתחומי התשתיות, אנרגיה, תחבורה ומנופי תלות כלכליים. במציאות כזו, ישראל עלולה למצוא את עצמה לא רק מחוץ לציר המסחרי המרכזי שבין אסיה לאירופה, אלא גם אל מול מציאות אזורית חדשה שבה ההשפעה הטורקית מתורגמת בהדרגה מכוח פוליטי לכוח אסטרטגי, שמטרתו לצמצם את מרכזיותה של ישראל במרחב ולכרסם במעמדה הכלכלי והמדיני כאחד.
התרעות פיקוד העורף