שלוש עשרה שעות אחר כך, ביום רביעי בבוקר, הוא פרסם הודעה נוספת. הפעם איים שאם איראן לא תקבל את ההצעה, התקיפות יחזרו בעוצמה גבוהה בהרבה. שתי הודעות. פחות מיום ביניהן. סתירה גמורה לכאורה. ההסבר המתבקש לרצף הזה הוא בלבול. נשיא מתנדנד, מסרים מתחלפים, חוסר עקביות. אבל מי שקורא את המהלך לאור תורת המשחקים רואה משהו אחר לגמרי. לא בלבול. אסטרטגיה.
טראמפ לא משחק על המהלך הבא. הוא משחק על מצבו התודעתי של מי שיושב מולו. ובימים האחרונים, מול איראן, הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מייצר מצב שבו הצד השני לא מסוגל להבין אם הוא ניצב מול עסקה, איום, נסיגה או הסלמה.
כששני שחקנים מצויים בעימות, כל אחד מהם מנסה להבין לא רק מה הצד השני אומר, אלא כמה הוא מוכן לשלם. כמה הוא נחוש. היכן עובר הקו האדום שלו. האם האיום שלו אמיתי או הצגה. האם ההצעה שלו היא פתח ליציאה או מלכודת. ופה טראמפ מנסה לייצר בדיוק את האזור האפור הזה. הוא לא רוצה שאיראן תחשוב שיש לה זמן. הוא כן רוצה שהיא תרגיש שההחלטה להימנע ממלחמה מצויה בידיים שלה. ככה הוא שומר את איראן במרחב פסיכולוגי שבו לכל החלטה שלה יש מחיר.
אם היא מסרבת, היא מסתכנת בהסלמה. אם היא מסכימה, היא משדרת כניעה חלקית. אם היא מושכת זמן, היא לא יודעת אם טראמפ יתעייף או דווקא יתפוצץ. זה משחק של עמימות.
לתורת המשחקים יש שם לתופעה הזאת. כדי להפעיל לחץ אמיתי על יריב רציונלי, לפעמים צריך לשכנע אותו שאתה מסוגל לפעולה שאיננה רציונלית מבחינתך-שלך. ברגע שהיריב לא יכול לחזות אם תפעל מתוך שיקול דעת או מתוך פרץ רגעי, הוא נאלץ להיערך לתרחיש הגרוע ביותר. הוא לא יכול להמר על שיקול דעת קר. הוא חייב לקחת בחשבון את האפשרות שהאיש שמולו יעשה דווקא את הדבר שלא משתלם לו לעשות. וזה משנה לחלוטין את חישובי העלות תועלת שלו.
אנחנו רגילים לחשוב שמנהיג חזק הוא מנהיג שמייצר בהירות. אבל במשא ומתן העמימות היא הכוח. כשאני לא יודע מה היריב שלי יעשה, אני נאלץ לחשב יותר תרחישים. אני מבזבז יותר קשב. אני מתקשה לבנות תגובה יציבה. ובעיקר, אני מתחיל לשאול את עצמי לא מה אני רוצה, אלא מה אני עלול להפסיד אם אטעה בקריאת המציאות.
זו המטרה של המשחק הכפול. לא לשכנע את איראן שטראמפ רוצה שלום, וגם לא לשכנע אותה שהוא רוצה מלחמה. המטרה היא לגרום לה להאמין ששתי האפשרויות ריאליות, וששתיהן סבירות באותה מידה.
ברגע שהאיום נתפס ריאלי, גם ההצעה מתחילה להיראות אחרת. היא כבר לא נראית כמו פשרה. היא נראית כמו דרך להימנע מתרחיש גרוע יותר. וזה אחד העקרונות הבסיסיים בתורת המשחקים: ערכה של הצעה לא נקבע רק לפי מה שהיא נותנת, אלא לפי החלופה שמונחת לצידה. אם החלופה היא עוד סבב תקיפות, סגירה מתמשכת של נתיבי שיט ואובדן שליטה על קצב האירועים, גם הצעה גרועה במיוחד מתחילה להיראות משתלמת.
טראמפ מבין דבר נוסף. במשחקים כאלה לא משחקים רק מול היריב. משחקים גם מול הקהל של היריב. המשטר באיראן לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמי שנכנע לתכתיב אמריקאי. לכן כל עסקה חייבת להיראות מבחינתו כמו הישג, או לפחות כהחלטה ריבונית. זו הסיבה שטראמפ צריך להשאיר לו פתח יציאה.
וכאן נמצא האיזון העדין. אם האיום גדול מדי, הצד השני עלול להעדיף הסלמה כדי להציל את כבודו. אם ההצעה רכה מדי, אין לו סיבה לזוז. המשחק הכפול נועד להחזיק את שני הקצוות האלה יחד: יד אחת מושטת להסכם, יד שנייה מונחת על ההדק. השאלה הגדולה היא אם זה יעבוד.
לאי ודאות יש כוח, אבל יש לה גם מחיר. היא יכולה לדחוף יריב לחתום, אבל היא יכולה גם לגרום לו לטעות. ככל שהמסרים מתחלפים מהר יותר, כך גדל הסיכוי שמישהו בצד השני יפרש את הכוונה לא נכון. זה הסיכון ב"ללכת על הסף". המשחק נראה מבריק כל עוד כולם מבינים שזה משחק. הם הופכים מסוכנים ברגע שאחד השחקנים מאמין שאין לו דרך לרדת מהעץ.
כרגע טראמפ מנסה לעשות דבר אחד. לגרום לאיראנים להרגיש שהעסקה איננה ויתור, אלא הדרך היחידה להחזיר לעצמם שליטה. הוא מגביר את הלחץ כדי שהאיראנים יגיעו למסקנה שעדיף להם לקחת את מוטת השליטה האחרונה לפני שהוא יבחר עבורם.
התרעות פיקוד העורף