1. עצמאות זה ממכר. להיות האדון של הלו"ז שלך. לשנות בכל פעם מחדש פרויקטים, קולגות, סביבות עבודה. להסתובב חלק ניכר מהחיים בטרנינג. לא להיות תקוע בסדר יום קבוע שמוכתב לך מלמעלה, באותו חלל, באותו ארגון, עם אותם אנשים, באותה שעת הגעה ובאותה שעת יציאה. זמן קצר אחרי שהפכתי לעצמאי, כשהשקפתי מהצד על שכירים, זה נראה לי כמו קונספט כמעט מגוחך.
2. להיות עצמאי בישראל זה להשתייך לאחד המגזרים הדפוקים והמקופחים ביותר, והתחרות פה קשה. בכל הנוגע לרשויות המס והמדינה, התפקיד המרכזי שלך הוא לתת. לשלם בזמן, בכל זמן. גם בעת קורונה, או מלחמה. ואם תאחר בתשלומים, גופים כמו הביטוח הלאומי ימהרו להמטיר עליך איומים ועיקולים, ללא שמץ של התחשבות. אבל כשמדובר בלקבל, התנועה ממש לא דו-סטרית.
3. כעצמאי אתה חייב להיות כל הזמן בעניינים. להכיר טרנדים חדשים. לשמור על ערנות מלאה. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. להיאבק על המקום שלך כל יום מחדש. כל זה קשה מאוד, לפעמים אפילו בלתי נסבל, אבל מגיע עם בונוס יפהפה: אתה הרבה יותר חיוני. חד. מעורב. אם תרצו - הרבה יותר חי.
כי אחרת, זה פשוט לא יקרה. והתוצאה היא לחץ נפשי מתמיד. כמובן, זה גם עניין של תקופות. אבל אתה תמיד, תמיד, טרוד בחישובים בנוגע לאופק הכלכלי שלך. ולא ישן לילות שלמים מתוך חרדה. כי אתה מכיר היטב את עמודת ההוצאות, שתמיד מגיעה בסוף החודש, אבל לא תמיד יודע מאיפה להביא את ההכנסות.
5. כשאתה עצמאי, אתה המפעל של עצמך. יש בזה הרבה חסרונות, שכבר מניתי כאן. אבל יש בזה גם יתרון אחד ענקי: שכל הכישרון, המאמץ והמוטיבציה שלך מושקעים למעשה בך. בניגוד לשכיר, שבתמורה לשקט נפשי ולמשכורת קבועה למעשה משעבד את היכולות והעבודה שלו לטובת רווחתו של מישהו אחר. וזה לא רק הכסף אלא גם היכולת להביא את עצמך באופן הכי אותנטי ולא מתפשר.
אז מה בסוף עדיף, עצמאי או שכיר? תלוי באיזה יום אתם שואלים אותי.
"המרדף אחרי האהבה" היא מיני-סדרה אנגלית שהגיעה עכשיו לסלקום TV, והיא מומלצת בחום. קורותיהן של שתי בנות דודות באנגליה של שנות ה-20 וה-30 במאה הקודמת. השתיים מנסות להיחלץ מהחברה השוביניסטית והשמרנית של אז, כל אחת בדרכה (האחת מרדנית וסוערת, השנייה הולכת בתלם). והכל על רקע שחזור תקופתי מרהיב.
התרעות פיקוד העורף