אני זוכר את הבוקר ההוא בכל הגוף. את קולות הירי ב-9:37 בבוקר, את הפינוי המהיר מהבית שלי, את הידיעה הנוראה שהטרור הגיע למפתן דלתנו. היום, כשאני צועד לקלפי, אני עובר ליד אותן מדרכות שעדיין זוכרות את הפינוי, ואני שואל את עצמי: מי מהאנשים שמופיעים על פתק ההצבעה באמת סופר אותנו?
הקהילה שלנו בקראמפסול חזקה וחסינה, אבל היא לא שקופה. אנחנו זקוקים למנהיגות שרואה את הפצע המדמם של הייטון פארק כנושא דחוף לטיפול, ולא כמטרד פוליטי. עד שלא יקום מועמד שיגן על זכותנו לחיות ולהתפלל כאן בביטחון, הקלפי שלי תישאר ריקה. מחר יספרו את הקולות, ואני מקווה שהם יראו את הקולות החסרים שלנו. הם ידברו חזק יותר מכל סיסמת בחירות.
התרעות פיקוד העורף