אולם כאן מתחיל הסיפור המטריד באמת. מה שהחל כהתאמה זמנית למצב ביטחוני חריג, הפך בהדרגה למדיניות קבועה של "פרוסות סלמי". תהליך זוחל שבו כל חריגה קטנה מתקבלת כהכרחית, אך בסופו של דבר מצטברת לשינוי מהותי במאזן הכוחות. מצרים לא רק הגדילה את מספר החיילים בסיני, אלא גם הכניסה אמצעי לחימה כבדים, תשתיות צבאיות מתקדמות, ואף הקימה מערכים לוגיסטיים קבועים. כל זאת בניגוד לרוח ההסכם וללשונו.
פרסומים בינלאומיים מצביעים על כך שהנוכחות המצרית מתקרבת יותר ויותר לגבול עם ישראל. מדובר בתהליך שקט, כמעט בלתי מורגש, אך כזה שיש לו משמעות אסטרטגית עמוקה. כאשר כוחות גדולים ומצוידים היטב נמצאים בסמיכות לגבול, נוצר מצב שבו כל שינוי פוליטי או משבר אזורי עלולים להוביל להסלמה מהירה.
מצרים, מצידה, ממשיכה לטעון כי כל פעילותה נעשית במסגרת המאבק בטרור, וכי אין לה כוונה לפגוע בהסכם השלום. ואכן, יש להכיר בכך שהמאבק בדאע"ש בסיני היה מורכב וקשה, ובסופו של דבר הצליחה מצרים לצמצם משמעותית את פעילות הארגון באזור. אך דווקא הצלחה זו מעלה שאלה מתבקשת: אם האיום פחת, מדוע נותרת הנוכחות הצבאית המוגברת בעינה?
החשש בישראל איננו נובע מהנחה שמצרים מתכננת מלחמה מיידית. ההפך הוא הנכון - שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות נמשך, ואף התהדק בתחומים מסוימים, כולל הסכמי אספקת הגז הישראלי למצרים. אך ההיסטוריה מלמדת כי מצבים אסטרטגיים יכולים להשתנות במהירות. הסכמים הם יציבים כל עוד יש רצון פוליטי לשמרם. כאשר התנאים משתנים, גם ההסכמות עלולות להישחק.
חשיבה מחודשת
הפער הזה יוצר תחושת אי־נוחות ואף חוסר אמון. מצד אחד, מצרים מציגה עצמה כשותפה אסטרטגית ליציבות האזורית. מצד שני, היא פועלת במוסדות בינלאומיים באופן שמערער על הלגיטימציה של ישראל. כאשר מצרפים לכך את ההפרות ההדרגתיות של ההסכם בסיני, מתקבלת תמונה מורכבת ואף מדאיגה.
יש הטוענים כי ישראל עצמה הסכימה בשתיקה למהלכים המצריים, וכי אין מדובר בהפרה חד־צדדית. טענה זו אינה חסרת בסיס, אך היא מחמיצה את העיקר: הסכמה זמנית למצב חירום אינה אמורה להפוך לשינוי קבוע. אם אכן יש צורך לעדכן את ההסכם, יש לעשות זאת באופן גלוי, מוסכם ומבוקר – ולא באמצעות תהליך זוחל שמערער את יסודותיו.
המציאות הנוכחית מחייבת חשיבה מחודשת. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מן השינויים בשטח, גם אם הם מתרחשים בשקט. עליה לדרוש שקיפות, לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות, ולוודא כי ההסכם נשמר לא רק ברמה הפורמלית – אלא גם ברוחו המקורית.
השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי שאין לו תחליף. אך דווקא משום כך, יש להגן עליו מפני שחיקה איטית ומסוכנת. ההיסטוריה של המזרח התיכון רצופה בדוגמאות להסכמים שנראו יציבים, עד שלא היו עוד. השאלה איננה אם מצרים מתכוונת להפר את ההסכם, אלא אם אנו ערוכים למצב שבו המציאות תשתנה מהר מכפי שאנו מצפים. בין פרוסת סלמי אחת לאחרת, עלול להיווצר מצב חדש לגמרי. והשאלה הגדולה היא אם נדע לזהות אותו בזמן.
התרעות פיקוד העורף