"אם ישראל תחדל להיות דמוקרטיה פתוחה, לא אוכל לתמוך בה" | צביקה קליין

"אם ישראל תחדל להיות דמוקרטיה פתוחה, לא אוכל לתמוך בה", אייב פוקסמן אמר לי בנובמבר 2022. הוא הזהיר שתחת החזון היהודי של סמוטריץ' ומעוז, "אני לא איחשב יהודי". הוא חזר על המסר הזה במשך עשור לפחות

צביקה קליין צילום: ישראל ברדוגו
עקבו אחרינו
אברהם פוקסמן
אברהם פוקסמן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

היינו אמורים להיפגש שם שוב ב-27 באוקטובר 2025. שלושה שבועות קודם לכן, העוזרת הוותיקה שלו, פיליס, אישרה את המועד עם ברכת "שנה טובה" בתחתית המייל. ב-15 באוקטובר היא כתבה שוב. אייב נאלץ לדחות מסיבות בריאותיות, וקיווה לקבוע מועד חדש. עניתי שאין שום בעיה והודיתי לה. המועד החדש לא הגיע.

אייב פוקסמן הלך לעולמו ביום ראשון בגיל 86. הוא ייטמן ביום שלישי בניו יורק.

הוא נולד בשנת 1940 בברנוביץ', כיום בבלארוס. הוא שרד את השואה כילד קטן לאחר שהוריו מסרו אותו לאומנת פולנייה קתולית. היא הטבילה אותו וגידלה אותו כהנריק סטניסלב קורפי עד תום המלחמה. הוא הגיע לארצות הברית בשנת 1950, סיים את לימודיו בישיבת פלטבוש, בסיטי קולג' של ניו יורק ובבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, והצטרף לליגה נגד השמצה בשנת 1965. הוא ניהל את הארגון בין השנים 1987 ל-2015. הוא כתב ארבעה ספרים על אנטישמיות, זכה באות לגיון הכבוד של צרפת, וישב במועצת מוזיאון השואה האמריקני תחת ארבעה נשיאים.

הוא יכול היה להיות סבא שלי. שני הסבים שלי נולדו באמריקה ולא זכיתי להכיר אף אחד מהם. אחד נפטר זמן קצר לפני שנולדתי, והשני ביום הולדתי הראשון. נשארו לי רק התמונות שלהם. אייב, שהגיע לאמריקה בגיל עשר בשנת 1950, נראה קצת כמותם, או לפחות כמו שאני מדמיין שהם היו נראים בשנות השמונים לחייהם. הוא ייצג את ההישגים של אותו דור של יהודי אמריקה. הדור שהשאיר את חוויית ההגירה מאחור, בנה בית בארצות הברית, וטיפס במעלה המוסדות האמריקניים כדי להשתמש בהשפעה הזו בפועל. שלושה אפיפיורים קיבלו אותו לראיון. הוא ישב בבית הלבן תחת נשיאים משתי המפלגות. הוא דיבר בשם יהדות ארצות הברית בתקופה שבה המושג "דובר יהדות אמריקה" היה עדיין קיים ובעל משמעות רבה.

המעמד הזה חולף מן העולם יחד איתו. התנאים שיצרו מנהיגות כזו השתנו לחלוטין. הוא צמח בתקופה שבה יהודי אמריקה התאגדו במוסדות יציבים עם תורמים קבועים. פלורליזם אזרחי היה הקונצנזוס בקרב כל מנהיג יהודי רציני. ישראל הייתה אז דמוקרטיה קטנה ומאוימת שהתפוצות התייצבו לצידה באופן טבעי. השילוב בין מאבק באנטישמיות למאבק על ערכים ליברליים היה מובן מאליו. התנאים הללו נעלמו. אייב המשיך לפעול בסביבה חדשה שונה בתכלית מזו שעבורה הוכשר. משום כך הפרידה ממנו קשה הרבה יותר מאובדן של אדם אחד.

הגעתי לטרקלין של הענבל כעיתונאי. יצאתי מרוב הפגישות הללו עם תובנות על האופן שבו מנהיג יהודי מתנהל בתפקיד כמעט בלתי אפשרי. הוא דיבר בשקט ורוגע. הוא אמר לייחוס את הדברים שאחרים במעמדו אמרו רק בחדרים סגורים. הוא השתמש במילה "אנחנו" בזהירות ובמילה "אני" בנדיבות. זו הייתה הדרך שלו לקחת אחריות אישית, תכונה נדירה בקרב המנהיגים היהודים שסיקרתי. הוא קרא הכל. הוא החזיר טלפונים. הוא התייחס ברצינות לכתבים צעירים. שום מוסד אקדמי לא מלמד את סוג המנהיגות שהוא יישם. הצפייה בו הייתה בית ספר למנהיגות בפני עצמה.

החלק הזה במורשתו של אייב הוא משמעותי במיוחד. הוא מלמד אותנו על דרישות המנהיגות היהודית כאשר ממשלת ישראל צועדת לכיוון שהתפוצות מתקשות לקבל. הוא שמר על כבודה של ישראל. הוא התנה את תמיכתו בדבר היחיד שהאמין שישראל חייבת לשמור עליו. הדבר הזה היה הדמוקרטיה והפלורליזם שלה. הוא השמיע את קולו בבירור בתקופה שבה אפשר היה לעשות זאת מתוך אהבה ודאגה כנה. הוא הבין, כפי שמעטים ממנהיגי התפוצות מבינים, שמסורת ישראל מבוססת על בריתות מותנות. אייב יישם את העיקרון הזה גם כלפי מדינת ישראל.

בשלב מסוים הקשר הפך פחות רשמי. הוא התחיל לכתוב לי ישירות מהאייפון שלו, בהודעות קצרות. "מקווה שאתה בטוב. אתה נוקט בעמדות עריכה מאוד נועזות. 👍🇮🇱🇺🇸". אחרי טור שכתבתי בפברואר 2025 ענה: "כל הכבוד. תודה. אייב". אחרי טור נוסף במרץ הוסיף: "ממשיך להתרשם מהקול הברור ולעתים קרובות האמיץ שלך לגבי הדברים השערורייתיים שקורים בישראל אהובתנו". היו בינינו לא מעט חילוקי דעות. הוא המשיך לכתוב, לעיתים קרובות בעברית.

בספטמבר 2024 הוא כתב: "אני בסדר. רק כל כך מוטרד ממה שקורה סביבנו וכל כך שבור ממה שקורה בישראל".

קראתי את המשפט הזה הרבה פעמים מאז שנודע לי על פטירתו. ניצול שואה בשנות השמונים לחייו, במחוז ברגן, שבור ממה שקורה בישראל. 'שבור' היא מילה שהוא בחר בקפידה. הוא הקדיש את חייו כדי ללמד את העולם לקחת את הסבל היהודי ברצינות. בשנה האחרונה לחייו הוא בחר לספר לי בשיחות פרטיות שמשהו במדינת היהודים שובר את ליבו. הוא שרד את האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי, והאריך ימים רק כדי לחוות כאב עמוק על מצבה של מדינת היהודים.

אני יודע שכיום יש פחות אנשים בשיעור קומתו ששומרים על יהדות אמריקה. דור ניצולי השואה עוזב אותנו. המנהיגות היהודית הממוסדת שצמחה סביבם מצטמצמת. המשימה להיות בעת ובעונה אחת פרו-ישראלי ופרו-דמוקרטי, באופן פומבי ועקשני, מורכבת מאי פעם. מעטים האנשים שמוכנים לקחת עליהם את האתגר הזה. חלקנו נצטרך בסופו של דבר לנסות לעשות זאת. אנו יודעים מראש שלא נעשה זאת טוב כמותו. הניסיון עצמו הוא חלק מהחובה שלנו.

כבר לא תהיה פגישה בענבל. נותרו לי המיילים שלו. נשארו לי שתים עשרה שנים שבהן הוא אומר את אותו הדבר במילים קצת אחרות. מדינת היהודים חייבת לשמור על פתיחות כלפי רוב העם היהודי. התפוצות חייבות לאהוב את ישראל בכנות מלאה.

יהי זכרו ברוך.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
שואה
/
אברהם פוקסמן
/
דמוקרטיה
/
יהדות התפוצות
/
בצלאל סמוטריץ'
/
אבי מעוז
/
צביקה קליין
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף