ברור שהתגובה האיראנית אחרונה להצעות האמריקאיות החזירה את המשא ומתן לנקודה רגישה מאוד, משום שהבעיה כאן אינה קשורה עוד רק לפרטים טכניים בנוגע לשיעורי העשרה, מנגנוני ניטור או לוח הזמנים להסרת הסנקציות, אלא קשורה למהות הסכסוך עצמו, כלומר, לצורת איראן שוושינגטון רוצה, ולצורת האזור שטהרן רוצה.
האיראנים מסרבים למעשה לאפשר למשא ומתן להפוך לפירוק הדרגתי של גורמי הכוח תחת הכותרת של הסכם הגרעין, בעוד שהאמריקאים מנסים להשתמש בצורך הכלכלי של איראן ובלחצים הפנימיים, כדי לכפות הסכם החורג מעבר לתיק הגרעין אל עבר תיקי ההשפעה האזורית, הטילים והקשר עם ארגוני הטרור השלוחים. כאן טמון הקשר העיקרי שמקשה על ההבנה כיום בהשוואה לשלבים קודמים.
הבעיה היא שהאקלים הבינלאומי והאזורי הנוכחי אינו דומה כלל לתקופה סביב הסכם הרעין מ-2015. אז האזור היה פחות תנודתי, ולווושינגטון עדיין היה מרחב תמרון ניכר מול ישראל.
כיום, התמונה שונה לחלוטין. המלחמה בעזה, ואחריה המלחמה בלבנון, הסכסוך הפתוח בים סוף, בזבוז המשאבים האמריקאי באזור והמתחים עם סין ורוסיה - כל הגורמים הללו הופכים כל משא ומתן עם איראן לחלק ממאבק גדול בהרבה מאשר סתם תוכנית גרעין.
מהסיבה הספציפית הזו, כישלון המשא ומתן מגביר מאוד את הסבירות למעבר לשלב של לחץ צבאי, כלומר, חזרה לתקיפות גדולות או מוגבלות, או מבצעים ביטחוניים מורכבים, במטרה לאלץ את איראן לעשות ויתורים תחת אש.
אבל השאלה החשובה ביותר כאן היא האם לוושינגטון יש באמת את היכולת והרצון להיכנס לעימות רחב היקף עם איראן. נראה שהאמריקאים אינם רוצים מלחמה בקנה מידה כולל במובן המסורתי, משום שהם יודעים שכל מלחמה גלויה עם איראן תהיה שונה מכל חוויה קודמת באזור.
איראן אינה עיראק של 2003, וגם לא לוב, ואפילו לא מדינה שניתן לבודד בקלות. אנחנו מדברים על מדינה עם תשתית טילים עצומה, נוכחות אזורית רחבה ויכולת לאיים על ספנות, משאבי אנרגיה ובסיסים אמריקאים במספר מוקדים בו זמנית.
לכן, כל תקיפה אמריקאית חדשה בקנה מידה גדול על איראן תפתח אוטומטית את כל האזור לפוטנציאל של פיצוץ, מהמפרץ ועד עיראק, ותגיע גם לים סוף וללבנון. כאן טמונה הדילמה האמריקאית הבסיסית, משום שוושינגטון רוצה להפעיל לחץ על איראן מבלי לגלוש למלחמה שעל תוצאותיה היא עלולה לאבד שליטה.
לכן, נראה כי התרחישים הסבירים ביותר כיום קשורים לתקיפות או ימי לחימה ולא למלחמה בקנה מידה כולל, באמצעות פגיעה במתקנים ספציפיים, ביצוע פעולות ביטחון ומודיעין, או תקיפה באתרים הקשורים לתוכנית הגרעין, אנרגיה או תשתית צבאית, בניסיון ליצור הלם פוליטי ופסיכולוגי שידחוף את טהרן לחזור למשא ומתן בתנאים מקלים יותר.
אבל אפילו סוג כזה של תקיפה טומן בחובו סיכון עצום, משום שאיראן כיום אינה במצב לספוג את התקיפות בשקט. הסביבה הפנימית האיראנית עצמה, לאחר המלחמה וכל שנות הסנקציות, ההתנקשויות והלחצים, דוחפת כעת יותר לעבר תגמול, במיוחד משום שכל נסיגה איראנית ברורה לנוכח תקיפה אמריקאית או ישראליתתיתפס באופן פנימי ואזורי כסימן לחולשה אסטרטגית.
ישראל, לעומת זאת, נראית כצד הנוטה ביותר להסלמה, שכן היא רואה בכל הסכם שאינו מוביל באופן מעשי לצמצום רדיקלי של יכולותיה האסטרטגיות של איראן הסכם מסוכן. לכן, תל אביב מנסה בעקביות לדחוף את וושינגטון לכיוון אופציית הכוח.
לכן, ניתן לומר שהשלב הבא יתבסס על איזון מסוכן מאוד בין שני נתיבים מקבילים: הסלמה גבוהה מאוד ברטוריקה, בלחץ, באיומים ובסבירות גבוהה לפעולה צבאית, לעומת ניסיונות לשמור על דלת פתוחה למשא ומתן של הרגע האחרון - כל על פי טור הדעה שפורסם ב"אל-נאשרה".
התרעות פיקוד העורף