אני רוצה להכתיר שני גיבורים השבוע. גיבורי השבוע, נקרא לזה. הגיבורים שלי לא מופיעים בכותרות הפוליטיות, הצבאיות, הענקיות, המפחידות ומרובות המחלוקת. בכללי אני מחפש אנשים "רגילים", כמונו, שהופכים בכוחם ובתעוזתם את המקום הזה לקצת יותר צודק ונעים. פחות אכזרי.
וזה נשמע אולי גדול ופילוסופי, אבל האמת היא שצדק הוא בדרך כלל דבר די פשוט. אנחנו יודעים לזהות אותו וצריכים לפעול על פיו כשאנחנו פוגשים אותו. ברור לנו מתי מישהו מנצל אדם חלש, עושה עוול או לחלופין מתנהג באומץ. נכון, יש אזורים אפורים, יש ויכוחים משפטיים מסובכים ויש מכונות רעל שמטרתן לבלבל אותנו, אבל בסוף, כשמנקים רגע את הפוזיציה, האגו והשנאה, רובנו יודעים להבדיל בין נכון לשגוי.
להטריד אנשים מבוגרים על רקע פוליטי - לא צודק. לעקוץ ולרמות - לא צודק. לעמוד מול בעלי שררה ותפקיד ולהשמיע קול ברור על רקע ביצוע עוולות ושחיתות - צודק. לתגמל אנשים שמשרתים, נלחמים ותורמים למדינה - צודק. לממן השתמטות - לא צודק. ברור וקל.
הדרך של שי-לי מרשימה מאוד. מעוררת השראה והשתאות. המסע שעברה היה נורא וארוך, ובחלקים רבים ממנו הייתה לבד, והוא עדיין, אגב, רחוק מסיום. קשה מאוד לעמוד לבד מול מערכת קהה, פחדים, גורמים עם כוח שמנסים להשתיק, עורכי דין מיומנים, ואפילו עיתונאים ואושיות רשת ציניות. זאת משימה איומה ובלתי אפשרית, ובכל זאת היא לא ויתרה.
במסגרת העבודה שלי אני פוגש לא מעט נשים שבוחרות לא לשתוק. זה דורש אומץ אמיתי. לא אומץ של רגע, אלא כזה יומיומי, מתמשך. לקום כל בוקר מחדש. להתמודד ולשלם מחיר אישי. כדאי לכולנו להסתכל על שי-לי וללמוד איך לעמוד על מה שצודק, להילחם ולא לשתוק, גם כשהכל נראה עגום. גיבורת השבוע. בעצם גיבורה, נקודה.
במישור אחר לגמרי, יש לי גיבור נוסף. גיבור, בעל כורחו. כנגד רצונו. גיבור שלא מצליח להשתחרר מהעול המטריד שהוא נושא. אני אוהד בית"ר כבר בערך ארבעה עשורים. מגיל 9 אני סביב הקבוצה הזאת. הייתי ילד ביציע האליפות של 1987.
עם השנים למדתי שהבעיה עם בית"ר היא שתמיד מבולגן שם. תמיד. ביציעים, בניהול וגם על הדשא. כאוס. השנה קרה משהו מוזר: קבוצה שלא הייתה אמורה להפציץ, פתאום הפכה למועמדת לאליפות. בית"ר הייתה על הגל ואז, כמו שקורה כל כך הרבה פעמים עם בית"ר, ברגע האמת, הגיע מפח הנפש.
הלכתי להתמודדות מול הפועל באר שבע. משחק שבית"ר פשוט הייתה חייבת לנצח בו. ישבתי ביציע, צרחתי, קיללתי, איבדתי את זה כמו אחרון האוהדים. ואז פתאום הגיע הגול. 1-0 לבית"ר. לרגע קט הפנטזיה החלה להתממש. אולי השנה זה באמת יקרה. אליפות.
ואז כמובן, אחרי כמה דקות, הגיע השוויון של באר שבע. הכל הלך לפח. עוד אכזבה מוכרת. איבדתי את הקול בצרחות שבר. שוב פישלו ברגע האחרון. זה לא הפועל ת"א שהיא אלופת האכזבות, אריק, טעית. זו בית"ר.
חזרתי הביתה מדוכדך ונשבעתי שזהו, נגמר. לא רואה יותר משחקים ולא פותח טלוויזיה כשיש כדורגל. מתנתק. המשחק הבא מול מכבי תל אביב יצא לדרך. כמובן שצפיתי. אכלתי את הלב לאורך דקות ארוכות ובסוף בית"ר ניצחו. בפוקס. הכל בקבוצה הזו פוקס. בינתיים, נכון לרגע כתיבת הטור, יש עוד סיכוי לגאולה. כנראה שזה מין מזוכיזם כזה. בסוף חוזרים לבית"ר. בשביל זה מגיע לי ולאוהדים של הקבוצה להיות גם גיבורים. גיבורים, כאמור, בעל כורחם ונגד רצונם.
התרעות פיקוד העורף