בלוני מים היו הגאדג'ט הכי משוכלל שאפשר היה להעלות על הדעת בשנות ה-80, הם נמכרו במחיר מופקע בקיוסק השכונתי והיו האביזר עם הפוטנציאל להכי פחות כאב כאשר הם נזרקו לכיוונך. האלטרנטיבה, למי שלא נשארו לו דמי כיס לשקית בלונים משוכללת, הייתה שקית סנדוויצ'ים מאולתרת מלאה במים. בניגוד לבלון, שהתפוצץ מיד והתפוגג באוויר כמעט בלי להרגיש, שקית סנדוויצ'ים מנופחת במים שנחתה עליך הייתה משאירה סימן לא קטן של כאב ולא פחות מכך גם של עלבון.
כילדה עם ידיים חלשות וצילינדר במשקפיים, שלא הצליחה לפגוע בילדים שהשליכו בלונים לכיוונה, חג שבועות היה מהימים המפחידים בשנה. במיוחד בוקר החג, עם פיצוצי המים השכונתיים. ימים מפחידים אחרים היו אחרי ששודר עוד פרק של "בשידור חוקר" על סוטה או מטרידן שנראה מסתובב ליד שכונות של משפחות.
אני זוכרת את הלחשושים במכולת של ציון ויהודה ואיך שכונה שלמה נכנסה לכוננות. קלסתרונים מאולתרים נתלו על עמודים, אמהות קראו לילדים לחזור מוקדם הביתה, ועשרות ילדים, וביניהם אני, הקימו חמ"ל מיוחד והפכו כל אדם שני שלבש חולצה שחורה, חבש כובע שמסתיר את הפנים ונראה קצת תימהוני - לחשוד המיידי ומושא לרדיפה.
בניגוד לכישוריי הבלשיים באיתור אנשים חשודים בשכונה, איכשהו תמיד מצאתי את עצמי בצד החוטף ולא בצד המחטיף ביום המים. בכל שנה הייתי מבטיחה לעצמי מחדש להיות בצד החזק ולא החלש, מפנטזת בלילה שאני מחטיפה לאחרים שקיות ובלונים, אבל בסוף הייתי משתפנת. "ילדים טובים מדי תמיד סובלים", שמעתי פעם את אחת השכנות אומרת אחרי שראתה אותי ואת חברתי הטובה מהשכונה בחולצות רטובות. המשפט הזה מצמרר אותי כשהוא מהדהד לי בראש בכל פעם כשאני שומעת על עוד מקרה של אלימות כלפי ילדים. אני עדיין יכולה לזכור בצורה מוחשית ועוצמתית איך רציתי להפוך לאלימה רק ליום אחד, ורק עם בלוני מים. זה לא עבד לי.
בכל זאת, אני מוצאת את עצמי כבר כמה שנים ברציפות מתרפקת כל כך על שבועות של פעם. לא מתוך געגוע לילדות, אלא לתחושה של הפשטות שמרחפת מעל. היופי בחג הזה הוא שהוא לא מנסה להיות גדול מהחיים, אף על פי שהוא החג של מתן התורה. זה חג שאני שוכחת ממנו כל השנה ואז, כשהוא מגיע, עולה בי חיוך קטן של הנאה.
כנראה מכיוון שאין בו הדרמה והפומפוזיות של פסח, אין בו התחפושות והמחויבות החברתית של פורים, והוא חף מהיראה העוצמתית של חגי תשרי. חג קטן של חציר ושל שדות, של חולצות לבנות שכבר בצהריים התמלאו כתמי אבטיח, של טנא מקרטון עטוף בצלופן ושל ארוחות שלא היה בהן שום דבר אינסטגרמי ובכל זאת הן נצרבו בזיכרון.
השנה יותר מתמיד אני נאחזת בתחושה הזאת. אולי כי "נגזלו" מאיתנו שני החגים האחרונים בגלל המלחמה, ואולי כי השנה החג הזה מקבל משמעות נוספת ואישית מאוד עבורי.
בתוך מציאות רועשת, אלימה ומבוהלת, יש משהו מנחם בחג הזה, שעדיין מצליח לשמור על רוך מסוים, על תמימות חלקית. הוא נותן לנו הזדמנות להיזכר איך פעם היה פה פשוט יותר, ואולי גם להאמין שבתוך כל מה שהתכער והפך להיות מפחיד מדי, עדיין נשארו כמה פינות טובות שכדאי מאוד להתאמץ לשמור עליהן.
התרעות פיקוד העורף