לו הייתה מתייצבת רות בבית הדין הרבני, סיכוי סביר ששושלת בית דוד לא הייתה קמה | כרמית ספיר ויץ

עיניו של הפקיד היו נעוצות בערימת הדפים שעל השולחן. הכוס שלו הדיפה ריח של נס קפה והיה שם קרום מהחלב. הוא לא הרים את הראש. "חכו שם", אמר. היא הייתה לבד אבל הוא פנה אליה בלשון רבים והחווה בסנטרו לעבר כיסא פלסטיק.

היא התיישבה. במעטפה שאחזה היו המסמכים שחמותה הבטיחה שהם המפתח: תעודת פטירה, צילום דרכון, ניירות עם חותמות ממדינה שכבר לא קיימת. היא הזיזה קווצת שיער שזרקה בה שיבה דקה והבחינה בפס שחור של אדמה מתחת לציפורניים, שאריות מהבוקר בשדות. עשר שנים היא הייתה שם, בשדות הזרים, וחיים שלמים עוד לפניה.

"הבאה בתור", נשמעה הקריאה. בחדר הקטן, מאחורי שולחן עמוס בתיקים, ישבו שלושה גברים. האמצעי דפדף בניירות שלה במהירות. "אין פה כלום", פסק. "למה שבכלל נפתח לכם תיק?". השניים האחרים מלמלו משהו לא מובן. "אני עם נעמי", ענתה. "היא חזרה הביתה ואני איתה. לאן שתלך, שם אהיה. העם שלה הוא העם שלי".

הדיין השמאלי גלגל את העט בין אצבעותיו. "יש נהלים, יש הלכה. מבחינתנו את מעוכבת עד להודעה חדשה. דבר חדש! כל אחת רוצה להיות חלק מעם ישראל כי היא נאמנה לאיזו משפחה". היא חשבה על האיש מהשדה. על ההבטחה שלו לפרשנות שמאפשרת לה להיכנס בשער, לכך שיש חסד.

האמצעי כתב "בס"ד" וסימן איקס אדום גדול על הטופס העליון. "התיק סגור". היא קמה ויצאה למסדרון והביטה בהשתקפותה בזכוכית: בת 40 שעברה מספיק בחיים. לא אלו ישברו אותה. בחוץ בערה השמש של סיוון. לה היה שדה לשוב אליו.

רות. נדמה לי שסיפורה של רות המואבייה, הסבתא רבתא של דוד המלך, הוא אחד השיעורים הכואבים ביותר בעניין מה שנהיה מהממסד הרבני של ימינו. לו הייתה מתייצבת היום בבית הדין הרבני, סיכוי סביר ששושלת בית דוד לא הייתה קמה כלל. שושלות נכתבות בזיעה ובצעד של אישה שהחליטה להיות שייכת.