פעם נהגו גברים מאוהבים להסתובב עם תמונה של מושא אהבתם בארנק, אחר כך היא עברה לטלפון הנייד, ואילו אני מצאתי דרך מקורית לשתף אותה עם כולכם: הציצו נא בעמוד שמימיני ותוכלו לראותה במלוא הדרה!
בינתיים נדבר קצת על נכדות, ספרים וחג מתן תורה, ואפילו בסדר הזה. א' היא תינוקת כובשת כל לב: חייכנית להפליא, מצחיקה, אוהבת בני אדם, כלבים, סיפורים ושירים. היא עוד לא זוחלת, אבל כבר מתהפכת חופשי, מרימה את ראשה ואת פלג גופה העליון על זרועותיה וחגה על בטנה כמחוג. באופן מדהים היא אוהבת מאוד שמקריאים לה סיפורים, למיטב אבחנתי, בעיקר על כלבים: מ"אני כלב קטן", דרך סדרת ספרי "פינוקי" ועד לקלאסיקה כלבית-ילדותית כמו "בייגלה".
אני לא משלה את עצמי שהיא מצליחה לעקוב אחר התוכן, לא כל שכן להבין אותו, אבל כנראה שהשילוב בין אינטונציה לתמונות הצבעוניות, הוא שקונה את ליבה. בהיותה נכדה ראשונה, היא ירשה את כל הספרייה של אמא שלה ודודיה, אבל השבוע צץ ועלה ביקוש לספר באנגלית. אביה, שאנגלית היא לו כשפת אם, מדבר איתה בשפה שרכש בילדותו, וכדי להשלים את החינוך הדו־לשוני כבר מגיל ינקות, נדרש ספר ילדים.
מה רבה הייתה גאוותי כאשר הולכתי את עגלת התינוקת שלה אל חנות הספרים הגדולה ברחוב דיזנגוף כדי לרכוש לה ספר ראשון בשפה שנייה. אני מקווה שרשימת הקריאה שלה תתארך ותוסיף לאתגר אותי גם להבא, בעיקר כי אני חייב את כל השכלתי וידיעותיי לקריאה שקראתי בילדותי. אני לא יודע עד כמה אני חכם, אבל אודה בהכנעה שאילו הייתי קורא עד גיל 30 בקצב שבו אני קורא ב־26 וחצי השנים שחלפו מאז, הייתי היום בור ועם הארץ.
רצה הגורל ויום קודם לרכישת ספר הביכורים לנכדתי הבכורה, הזדמנתי לפאב הקבוע שלי, רק כדי לגלות שם ברמנית חדשה. חילופי ברמנים בעולם הפאבים הם אומנם עניין שבשגרה, אבל לא בזה שלי, שיחגוג השנה 50 שנים של פעילות רציפה, כשאפשר לספור על אצבעות שתי הידיים את מספר הברמנים שהתחלפו בו מאז.
"אותך אני מכירה", אמרה הברמנית, אישה נאה וצעירה ממני בלפחות 15 שנים, עת הציגה את עצמה: "הייתי מנויה על 'בלייזר'. ומילא זה, אני גם חולה על 'תשליך' שלך, איזה ספר". מה אומר, דמעות של אושר כמעט שעלו בעיניי. כבר התרגלתי שמזהים אותי עם ירחון הגברים שזיכרונו הוא כגלויה מימים אחרים, אבל שמישהי תזהה אותי עם הספר היחיד שכתבתי בימי חיי? הן זה לבדו היה שווה את המאמץ שבכתיבה.
מה יש בחגים חקלאיים שקוסם לעירוני שכמוני עד כדי כך? אולי זיכרון עבודת האדמה מגלגול קודם ואולי גם זיכרון קרוב יותר, מימי ילדותי, שבהם נלקחתי בכל חג שבועות לחגוג אצל הדודים בקיבוץ. במעורפל זכורה לי נסיעה על טרקטור, ישיבה על קוביות חציר שעקצצו ברגליים, תהלוכה של עגלות עם תנובת המשק: מהפלחה, דרך עגלות מהרפת ועד לתצוגה של כל התינוקות שנולדו בקיבוץ במהלך השנה האחרונה - לבושים בלבן, זרים על ראשיהם והם נישאים אל על בידי המטפלות מבית הילדים.
"סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים. מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים. מיהודה, מיהודה ומשומרון", שאגו אז בגרון ניחר אפילו בקיבוצי השומר הצעיר. "מן העמק, מן העמק והגליל. פנו דרך לנו, ביכורים איתנו, הך־הך־הך בתוף, חלל בחליל", כך שרתי בקול סופרן ילדותי וחלמתי על היום שבו אם רק אהיה ראוי מספיק, אזכה להיות קיבוצניק.
התרעות פיקוד העורף