ביום הזה, חג השבועות לפני 85 שנה, ביצעו פורעים ערבים פוגרום ביהודי בגדד. ביומיים של רצח וביזה הם קיפדו את חייהם של 180 יהודים לפחות. הערכות מחמירות נוקבות במספרים גדולים יותר של מאות נרצחים. האירוע הזה עיצב את התודעה הלאומית של יהודי בבל. בתוך פחות מעשור, כאשר הוצע להם להגר לישראל, ההחלטה לנטוש את המולדת הישנה הייתה פחות קשה.
לאחרונה התגלגל לידי הספר "בגדד מאחורי הדלתות הסגורות". זהו קובץ זיכרונותיו של יצחק מאירי, איש חינוך ממבשרת ציון, אחיו של עיתונאי "מעריב" לשעבר ברוך מאירי. יצחק נולד בעיראק לפני 91 שנים, ובספרו החדש הוא קיבץ סיפורים אמיתיים מימי ילדותו. כתיבתו יפה וישירה ואינה מבקשת לייפות את העבר. הוא מספר על חוויות נעורים מרגשות, אבל גם על זנות בקהילה היהודית ואלימות גסה של מורים כלפי תלמידים. שני אחיו, סלים ופואד, השתייכו כל אחד מהם לזרם שונה, אך התגוררו בשלום באותו בית. האחד היה קומוניסט, והשני פעיל במחתרת הציונית. גם אמו חיה בנעימים עם אביו, אף שהייתה אדוקה בדתה לעומת האב שמיעט לעסוק בקיום מצוות. מבלי שהדבר נאמר, לקורא ברור היטב המסר המאחד שמשגר הכותב לימינו אלה.
פרק צנוע הקדיש יצחק לפוגרום חג השבועות 1941. הזווית שבחר מפתיעה: סיפור הצלתה של המשפחה בידי גביר עיראקי. היה זה החאג' מוסא, השכן האמיד של משפחת מאירי בשכונת סִתְּ הַדִִּיָה בבגדד. חאג' מוסא היה פאודל מקומי, בעל אדמות חקלאיות שהפכוהו לאדם רב־נכסים. האיש ידע לפתור סכסוכים בין תושבי השכונה, ורעייתו שימשה כותל עבור נשים רבות בחיפושן אחר עצה חשובה. את משפחת מאירי הם הכירו היטב. אם המשפחה סחרה בבדים, ומשפחת החאג' נהגה לרכוש ממנה יריעות להכנת בגדים.
ב־1 ביוני אותה שנה, ערב שבועות תש"א, פשטו פורעים על השכונה וביקשו לעשות שפטים ביהודים. מאירי מספר כי החאג' גייס את ילדיו, וכן שכנים מוסלמים שנענו לבקשתו, מסר בידם נשק והגן על יהודי השכונה. משפחת מאירי, על שמונת ילדיה, נקראה לביתו וקיבלה בו מחסה. בניו הרגיעו את האורחים ואמרו כי לא יאונה להם רע. אנשיו של החאג' נשלחו לחלק מזון ליהודים אחרים שמצאו מחסה בבתי הכנסת.
"מבקש הגנה"
סיפור ההצלה בשכונת סת הדיה לא היה המקרה היחידי מסוגו. בשני ימי הפרהוד הצילו עוד מוסלמים יהודים מפני הפורעים. לפני ארבע שנים וחצי תיארתי כאן את הסיפור שסיפר לי לפני מותו העיתונאי מנשה שאול, איש קול ישראל בערבית. משפחתו התגוררה בשכונה שיעית בבצרה, ושם פעלו הפורעים עוד לפני שהגיעו לבגדד.
שאול סיפר כי באישון לילה הגיעו כמאתיים בריונים לרחוב וביקשו את ראשיהם של היהודים. אותו יום התארחו בביתם קרובי משפחה מעיר רחוקה, ובסך הכל 13 נפשות.
מנהג הוא בחברות שבטים כי לכל קהילה יש גביר. מישהו רם מעלה שדואג להם ומשמש איש הקשר עם סמכויות גבוהות, ובתמורה הם סרים למרותו. הגביר של רחוב השוק היה עבד אל־רזאק אלחמאמצ'י. שיעי בעל נכסים, בהם גם בית מרחץ, חמאם, שממנו נגזר שמו. משפחות שאול וחמאמצ'י חלקו גג משותף, שהופרד בפרגוד של פח עבה.
יריות החלו להישמע ברחוב, ועד מהרה קרבו הפורעים וניסו לפרוץ את מנעול הבית. "היו לו ארבעה שומרים בלוצ'סטאנים", סיפר שאול על השייח' חמאמצ'י. "הוא קרא להם, הורה להם לחתוך את הפח, ואז ראה את אבי. הוא ביקש מהם להעביר את אבי לצד השני כדי שיוכל לדבר איתו. אני הזדנבתי אחריו וראיתי הכל. אבי עבר לגג שלהם, כרע ברך לרגלי השייח', הרכין את הראש ובכה".
80 שנה חלפו מאז אותו לילה, ועדיין, קולו של שאול נשבר כשסיפר את הרגע הזה. "אבי אמר - תן לנו למות, אבל תציל את הילדים והנשים. ואז הוסיף: 'אנא ואקֵע דח'יל', אני בא אליך כמבקש הגנה. השייח' ענה לו: אשאיר אתכם (בחיים), (שאם לא כן) מה אגיד אחר כך לילדים שלכם? זה היה הסימן שהוא מוכן להציל אותנו. הוא נתן הוראה לשומרים להעביר את כולם, דרך הגג, לבית שלו. שתי המשפחות, והילדים, בפיג'מות, קמו ועברו בשקט אליו. והילדים בוכים, גם הנשים".
הילד מבצרה גדל, היגר לישראל ועשה קריירה מרשימה כאיש תקשורת. מעטים הישראלים שמכירים אותו, אבל במדינות ערב היה מוכר היטב. הוא סיפר כי בקרב השיעים בעיראק היו גם אוהדי ישראל ולא רק שונאיה. "חלק ראו בנו אחים, מתוקף אחוות המיעוטים".
המוח סירב לראות
באחד הפרקים מביא האב את עדותה של עמית ירושלמי. עמית שירתה עם רוני והשתחררה זמן קצר לפני האסון. ביום שישי, 13 באוקטובר, היא באה לבקר את המשפחה. אותם ימים עדיין לא נודע מה עלה בגורלה של רוני. אשל לא רק הקשיב לדבריה אלא גם רשם והעלה אותם על הכתב. זו עדות מפורטת, נדירה, מתוך חמ"ל התצפיתניות, על האסון ההולך ומתקרב.
בכל גזרה שעליה צפו החיילות היה מתחם אימונים של חמאס. במקום אימון פעם בחודש, הם החלו להתאמן פעם בשבוע. ואחרי תקופה אף כל יום, או כמה פעמים ביום. "אימון זה לא שני אנשים שעושים ספורט. זה עשרה, עשרים, שלושים אנשים שמתאמנים על מצבי ירי, מתגלגלים על האדמה, משתלטים על טנק".
"אנחנו לא מפסיקות לדבר על זה", היא סיפרה, "אנחנו יודעות בוודאות שמשהו עומד לקרות, אבל מאמינות ששום דבר לא יקרה. המפקדים דיברו איתנו על זה. אמרו שיקרה משהו. אמרו לנו שזה יהיה משהו גדול ושאנחנו צריכות לדעת מה כל אחת עושה. אני כאילו אמרתי, טוב בסדר, גם אם באמת יקרה משהו גדול, יהיה מי שיבוא להציל אותנו".
מתברר כי בכל בית של תצפיתנית התנהלו אותן שיחות בחודשים שלפני המתקפה. החיילות סיפרו בחרדה על האיום ההולך ומסלים מול הגדר והביעו ביטחונן כי משהו חמור מצפה לנו. חלק מן ההורים רצו להתערב, אבל החיילות בלמו זאת מחשש למבוכה בפני המפקדים. גם רוני חלקה עם הוריה את התחושה הזו.
"היא אמרה לנו במפורש, והרבה יותר מפעם אחת", כותב איל אשל, "תהיה פשיטה. מכינים אותנו לפשיטה". מתי, הוא שאל. "אחרי החגים תהיה כאן מלחמה". ענתה רוני.
התרעות פיקוד העורף