רגע אחד קטן בקהל הוכיח - המקום השני באירוויזיון לא היה נס | ד"ר לירז מרגלית

כמעט כל מי שדיברתי איתו אמר לי שאני חיה בסרט. שאין סיכוי. שהשנה זה אבוד מראש. שכולם נגדנו, שהאנטישמיות חזקה מדי, איך למרות הכל הצלחנו להגיע למקום השני באירוויזיון?

ד"ר לירז מרגלית צילום: פרטי
עקבו אחרינו
נועם בתן בגמר אירוויזיון 2026
נועם בתן בגמר אירוויזיון 2026 | צילום: רויטרס
4
גלריה

ואז השיר התחיל, ובתוך כמה שניות רואים משהו קטן, כמעט אגבי, אבל מבחינתי זה היה כל הסיפור. אותו אדם שמצלם את המחאה מתחיל להזיז את הראש לפי הקצב של השיר.

נועם בתן באירוויזיון
נועם בתן באירוויזיון | צילום: רויטרס

הרגע הזה עניין אותי, כי הוא חשף את הפער העצום בין מה שאנשים אומרים לעצמם לפני החוויה לבין מה שקורה להם כשהחוויה עצמה מתחילה. אנשים מגיעים עם עמדה מוצהרת, עם כוונה, עם זהות, עם הסבר מסודר על מה שהם עומדים להרגיש ואיך הם עומדים להגיב. אבל כל זה נבנה במצב קר. לפני הקצב, לפני התאורה, לפני הקול, לפני האנרגיה של אולם שלם. ברגע האמת נכנסת החוויה, והחוויה הרבה פעמים חזקה יותר מהעמדה שהבאנו מהבית.

דגל פלסטין מונף בזמן הביצוע של נועם בתן באירווזיון 2026
דגל פלסטין מונף בזמן הביצוע של נועם בתן באירווזיון 2026 | צילום: צילום מסך רשת X

בגלל זה מוזיקה כל כך מעניינת מבחינה פסיכולוגית. את רוב ההעדפות שלנו במוזיקה לא ניתן להסביר בצורה רציונלית באמצעות טיעונים לוגיים. מחקרים על groove מראים שהרצון לזוז עם מוזיקה קשור למערכות מוטוריות ולמערכות תגמול במוח. כלומר, כשקצב מסוים עובד, הוא לא נשאר ברמת "אהבתי" או "לא אהבתי". הוא נכנס לגוף. הוא מייצר ציפייה, תנועה, הנאה, סנכרון. האדם יכול להחזיק דגל, לצלם מחאה, לדעת בדיוק מה הוא חושב על ישראל, ובאותו רגע הגוף שלו עדיין קולט תבנית קצבית ומגיב אליה.

אנחנו נוטים לחשוב שדעת קהל מתנהגת כמו טבלת אקסל של עמדות פוליטיות. בעד, נגד, אוהב, שונא, תומך, מתנגד. אבל בני אדם הרבה יותר מורכבים מכך. הם יכולים להחזיק בעמדה פוליטית מסוימת ועדיין ליהנות מביצוע נהדר.

נועם בתן בגמר אירוויזיון 2026
נועם בתן בגמר אירוויזיון 2026 | צילום: רויטרס

המקום השני של ישראל לא היה נס, וגם לא הוכחה שהעולם הפסיק להיות אנטישמי. המקום השני הוא הוכחה לכך שבני אדם אינם עשויים רק מהצהרות. הרגע ההוא בקהל לא נגע רק במפגין אחד שעמד עם הטלפון. הוא נגע במשהו שכולנו עושים, ברגעים הרבה פחות דרמטיים מהאירוויזיון.

אנחנו יוצאים מהבית עם תכנון של איך נדבר עם בן הזוג בערב, ואז מגיע צליל מסוים, ריח של ארוחה, שיר ברדיו, ופתאום הטון משתנה. אנחנו נכנסים לפגישה בעבודה עם החלטה ברורה איך לטעון את הטיעון שלנו, ואז מישהו מחייך אלינו, המנהל מדבר ברכות, יש תחושה שהאווירה בחדר שונה, וההחלטה הקשוחה מתרככת בלי שהבחנו בכך. אנחנו אומרים לעצמנו שאנו יודעים מה אנחנו רוצים, איך נגיב. ואז החוויה נכנסת ועושה את העבודה שלה - והעמדה שתכננו פוגשת מציאות שלא הבאנו בחשבון.

מה שמטריד בסיפור הזה הוא שכולנו, ברגע שאנחנו מסתכלים פנימה, ממשיכים להאמין שהסיפור הוא שלנו. אנחנו מתעקשים על הקוהרנטיות הזו, כי בלעדיה קשה לנו לתפקד. המחשבה שכל החלטה גדולה שקיבלנו אולי נבנתה מתוך מצב שלא היינו מודעים אליו - הופכת לבלתי נסבלת. אז אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור הישן. הרציונלי.

תגיות:
אנטישמיות
/
פרו-פלסטיני
/
מוזיקה
/
אירוויזיון
/
אירוויזיון 2026
/
נועם בתן
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף