בעבר נחשב עיתון ה"ניו יורק טיימס" לאחד מסמלי העיתונות החופשית בעולם. העיתון בנה בעבר מוניטין של אמינות, בדיקת עובדות ואחריות ציבורית. אולם בשנים האחרונות, ובעיקר מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר והמלחמה נגד חמאס, נדמה כי חלקים גדולים בתקשורת הבינלאומית איבדו את המצפן המקצועי והמוסרי גם יחד. במקום עיתונות חוקרת ואחראית, אנו רואים יותר ויותר תעמולה פוליטית עטופה בכותרות דרמטיות.
כתבה אומללה שפורסמה בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס" נגד ישראל, חצתה קו אדום מסוכן במיוחד. בכתבה הופיעו האשמות קשות ושקריות נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל, ובהן טענות על אונס ואלימות מינית נגד נשים, ילדים וגברים פלסטינים - ואף טענות מחרידות בדבר "כלבי אונס מאולפים". אלו אינן טענות רגילות במסגרת ביקורת פוליטית או ויכוח בינלאומי על המלחמה. מדובר ביצירת דימוי שטני ומפלצתי לישראל ולחייליה. דימוי המזכיר באופן מצמרר את עלילות הדם נגד יהודים באירופה במשך מאות שנים.
כאשר עיתון בעל השפעה עולמית כה גדולה מפרסם האשמות מסוג זה ללא הוכחות, הוא אינו רק פוגע במדינת ישראל, אלא גם מסכן יהודים ברחבי העולם. בעולם שבו האנטישמיות גואה בקמפוסים בארה"ב, ברחובות אירופה וברשתות החברתיות, פרסום כזה הופך מיד לכלי נשק בידי שונאי ישראל ושונאי יהודים. בתוך שעות הופכות הכותרות לסיסמאות בהפגנות אלימות, לפוסטים מסיתים ולקריאות לחרם, לשנאה ואף לאלימות פיזית נגד יהודים.
חמור במיוחד הוא הבסיס שעליו נשענה הכתבה. לפי תגובות ובדיקות שהתפרסמו לאחר מכן, אחד המקורות המרכזיים שעליהם הסתמך העיתון היה ארגון המתכנה "הרשת האירופית-ים-תיכונית לזכויות אדם" (EMHRM), שבראשו עומד ראמי עבדו, אדם מפוקפק שקשריו עם בכירי חמאס תועדו בעבר.
אם אכן זה מקור מרכזי לבניית תחקיר כה חמור, מדובר בכשל עיתונאי מהדהד. עיתונות רצינית אמורה לבדוק מקורות, להצליב עדויות ולבחון היטב אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים. כאשר כלי תקשורת מסתמך על גורמים המזוהים עם ארגון טרור רצחני מבלי להציג זאת באופן ברור לקוראיו, הוא חדל להיות גוף עיתונאי והופך לשופר תעמולה.
זו הסכנה הגדולה של תקשורת מוטה. היא אינה רק מדווחת על המציאות, היא מייצרת מציאות אלטרנטיבית. במציאות הזו ישראל תמיד אשמה, גם כאשר היא מותקפת באכזריות. חמאס מוצג לעיתים כ"צד לסכסוך", ולא כארגון טרור שביצע את אחד ממעשי הטבח האיומים ביותר נגד יהודים מאז השואה. במקביל, חיילי צה"ל - הנלחמים בארגון המשתמש באזרחים, ובתוכם ילדים, כבמגן אנושי - מוצגים כרוצחים חסרי אנושיות.
מאבק על האמת
הבעיה רחבה הרבה יותר מכתבה אחת. מדובר בתהליך מסוכן בתקשורת המערבית, שבו אידיאולוגיה פוליטית מחליפה בהדרגה את האמת העובדתית. בשם "זכויות אדם", "פרוגרסיביות" או "אנטי-קולוניאליזם" נוצר לעיתים עיוות מוסרי, שבמסגרתו הדמוקרטיה היחידה במזה"ת נמדדת בסטנדרטים בלתי אפשריים, בעוד ארגוני טרור זוכים להבנה ולעיתים אף ללגיטימציה עקיפה.
יש הבדל עצום בין ביקורת עניינית לבין דמוניזציה שיטתית המבוססת על האשמות מפלצתיות. כאשר עיתון בינלאומי מפיץ טענות כה חמורות ללא הוכחות מוצקות, תוך הסתמכות על מקורות בעלי זיקה לחמאס, זו אינה עיתונות. זו בריונות אנטישמית במסווה של עיתונות חוקרת.
תביעה משפטית בהיקף של מיליארדי דולרים תעביר מסר חד וברור: לא ניתן עוד להפיץ עלילות דם מודרניות נגד ישראל ללא אחריות. בדיוק כפי שחברות ויחידים מגישים תביעות ענק נגד הכפשות ושקרים, כך גם מדינת ישראל חייבת להגן על שמה ועל אזרחיה.
המאבק של ישראל כיום אינו מתנהל רק בשדה הקרב בעזה או מול איראן ושלוחותיה. זהו גם מאבק על האמת. בעידן שבו סרטון ערוך, תמונה מגמתית או "עדות" בלתי מאומתת הופכים בתוך דקות לכותרת עולמית, האחריות של התקשורת גדולה מאי פעם. ברגע שעיתון מכובד מוותר על בדיקת עובדות לטובת אג'נדה פוליטית, הוא חדל להיות מקור מידע אמין. וברגע שעיתונות הופכת לכלי להכפשת יהודים ומדינת ישראל באמצעות עלילות דם מודרניות, זו כבר אינה תקשורת חופשית. זו בריונות אנטישמית.
התרעות פיקוד העורף